לחם שמים על משנה מעילה ו:ו

1וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס וא"ת ולבטיל ברובא (וכ"ש דקשיא אדר"ע. דמחייב קרבן מיד. כיון שהוציא את הראשונה) וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא. שיכול לחללו. כן כתבו תו'. ודחו זה. דכיון דדשיל"מ אין איסורו אלא מדרבנן היכי נחייביה בקרבן מעילה. דלייתי חולין לעזרה.

2ואולי יש לומר בזה. דר"ע ס"ל חולין בעזרה נמי לאו דאורייתא (ומביא אשם ואינו נאכל) וחכמים דהכא דפליגי עליה. נמי מהאי טעמא. משום דס"ל חולין בעזרה דאורייתא (איברא בהוציא כל הכיס. ודאי חייב בקרבן. כדבעינן למימר) ואת שפיר דלא תקשי נמי. מדתנן התם בכריתות פ"ה. ר"מ מחייב על ספק מעילה אשם תלוי ואין מביא מעילתו. דהיינו קרבן מעילה עם הממון. עד שתתודע לו. ויביא אשם. והכא משמע דאספק נמי מייתי. אלא דהכא משום דאמור רבנן דלא לבטיל. הדר הוה ליה כפוגע בגופו של איסור (דוק ותשכח דכוותה טובא) וכדפרישית.

3שוב העלו התו' ארוכה למחלת הקושיא הנ"ל. משום דמטבע חשיב ולא בטיל. ומה שיש לעיין בזה. כבר כתבתי להליץ בעד התו'. שמוכרחים לומר אליבא דר"ע. דד"ח אין לו בטול מדין תורה (עיין בספר שאילת יעב"ץ סקנ"ח באורך) ורבנן דהכא נמי ס"ל הכי. בד"ח דאסור מדאורייתא. ולא בטיל דבר תורה. בדנהנה ממנו. מיהא דלא למחשביה כדליתיה לגמרי. בהוציא כל הכיס.

4אפילו לכשתמצי לומר. בעלמא לא ס"ל ד"ח אסור מן התורה. הכא היינו טעמא דלא בטיל. כיון דמאיסורי הנאה הוא. ואפילו לא היה דבר חשוב. אינו בטל. שהרי נהנה מן האיסור ודאי ע"י ריבויו. וסייעתא לרש"י. דס"ל בכל איסורי הנאה. שאסור לאדם אחד ליהנות מן התערובת. וזה נ"ל עיקר.

5ובהכי ניחא לי נמי. מה דהוה קשיא לי תו טובא. אמאי דתרצו תו'. דסלע חשיב ולא בטיל. דהוא נגד תלמוד ערוך (בכורות ד"נ ע"א) בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם. מפני כספה וזהבה של ירושלם. ומקשי תלמודא אטו ירושלם רובא דעלמא. ומשנינן אלא בקשו לאסור דינרא הדריינא שיפא. ופירש"י שרובן של אותן דינרים. מירושלם באו מן הלשכה. ולפיכך היו בדין לאסור. אלא שמצאו נהם מקרא להתר. שמע מנה בהדיא אי לאו דרובא הוה. לא חיישינן ליה. א"כ על כרחך לומר אחת משתים. או שמטבע אינו דבר חשוב ובטל. או שדבר חשוב מתבטל מן התורה. שלא כדברי התו' על כל פנים אבל לפי שכתבתי לעיל בדעת התו'. דמשו"ה לא בטיל הכא. מאחר שבודאי נהנה מן הדבר האסור בהנאה. לא קשיא מידי. דהתם אינו אלא ספק וק"ל.

6סליקא לה מעילה