לחם שמים על משנה נגעים יג:יב

1נכנס לבה"כ עושים לו מחיצה י"ט צ"ע מ"ש דאשמעינן הך דינא בבה"כ. ולא כייל ליה בבבא דלעיל דסלק מנה ולפלוג בדידה. ולתני שאינו מטמא הבית שנכנס בו אלא עד המחיצה. אפילו היא רק גבוהה עשרה (ואינה מגעת לתקרה) ברוחב ד"א. כדאשמעינן (במשנה דלעיל) בגובה. עד היכן מגעת טומאתו. לכן נ"ל מ"ש רע"ב דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל. ליתא. ולא כן פירש ר"ש. אלא כך הוא לשונו. אינה חשובה להפסיק. ר"ל אינה מצלת בבית המקורה.

2וכך הוא הענין לדעתי. אם הוא באוהל. אז ודאי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והיינו גם העוברת על כל פני הבית וחולקת. אינה מצלת על האדם והכלים הנמצאים בבית. מצד אחד של המחיצה אם אינה מגעת עד התקרה. כי אינו שוה בזה עם טומאת אוהל המת, אלא הב"ע. בבהכ"נ שאין עליו קירוי (וכ"ה בהדיא בגמרא דנזיר נב"א) כסתם בהכ"נ שלהם (וכך הם עוד היום בתוגרמה אינן מקורים) בכה"ג אשמעי' דאע"ג דאין כאן משום טומאת הבא אל הבית. דקר' לא מיירי אלא בבית דיר' ואוהל מקורה. אפ"ה בעי הפסקה. והרחקה ממקומו. משום דכתיב מושבו טמא. הילכך צריך לפרוש ממושבו ומעמדו ולהתרחק ממקומו. ביחוד בבה"כ מקום מקודש. מה גם בעת התפלה. וזה משום מעלה ופרישה לקדושה. וכדרך שהוא מוצא מערי חומה. ובמחיצה עשרה ורחבה ארבע. ודאי חשיב רשות בפ"ע בכ"מ. לכל דבר הפסקה בלבד.

3ומ"ש נכנס ראשון כו'. היינו להכרא. שיהא נזהר מלגע בב"א היוצאין והנכנסין. וק"ל. א"נ רבותא אשמעינן. וה"ה אפכא. ולעולם ליכא קפידא הכא אלא אמגעו. ונתגלה טעמה של משנתנו. מ"ה האירו עיני בה.