לחם שמים על משנה נגעים ד:ה

1אם יש בו רוחב שתי שערות עתי"ט ז"ל ומ"ש הר"ב אבל אם אין ברוחב כו' וכן אם פשה כו' כפשיון רחוק ובעי כגריס. ותמיהני דבפ"ק תנן כו' חולקין בין אום לפשיון ה"א להקל. ודוחק לומר דווקא בפשיון כל שהו. ועוד דלא אשתמיט למתני דפשיון רחוק מטמא כלל. כו'. עכ"ד.

2תמהתי מרשות מ"ש כאן. אטו לא שמיע ליה הא דתנן לעיל רפ"ג בתחלה בסוף שבוע המסגיר כו'. ועמ"ש בס"ד בפ"ק מ"ה. והאי פשיון הרחוק. נמי נגע אחר הוא. משו"ה לא סגי ליה בבציר מכגריס. וכי הוי כגריס. פשיטא דמטמא. ולא משום פשיון. אלא דהו"ל נגע בפני עצמו.

3ובהכי אזדא ליה כל הך שקלא וטריא אריכא דתי"ט טרייה לרישיה בכדי במ"כ. נלאיתי נשוא עול קריאתו עד שבאתי לתכליתו. אז ראיתי שעמד גם הוא על הבנה זו הפשוטה. ועד עכשיו הקיפנו חבילות חבילות תשובות שאין בהן ממש. כולי האי למה. ודקארי לה מאי קארי.

4מצרפן ואם פשתה אחת מהן כו'. מחליט על שתיהן. ונראה פשוט דה"ה בתחלה. אם אין באחת כגריס. ויש בשתיהן כגריס. שאם יש בחוט כשעורו. מצרפן להסגיר. ואם לאו. פוטרו. וכן בסוף אם נתמעט החוט. ואין בשתי הבהרות כשיעור נגע. פוטרו. ולא ידעתי מ"ט שתקו מזה ומזה גם צריך לידע. דכה"ג שאין באחת משתי הבהרות כשעור אלא ע"י צירוף. א"א להן להטמא במחיה. כמו ברישא בחוט.

5ואם לאו אינו מצרפן ונדונים כשני נגעים כו' ונ"מ דלכי מיטהר בעי אתויי שני קרבנות עכ"ל רע"ב לקוח מהר"ש. ולא הבינותי זה. דהא תנן פ"ב דכריתות. מצורע שנתנגע נגעים הרבה. אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם. אפילו נתרפא בינתיים. כ"ש אם כשנסתלקה אחת. עדיין שניה עומדת. שהם כנגע אחד חשובים. שהרי לא יכול להביא קרבן עד שיטהר.