לחם שמים על משנה נגעים ד:ז

1לאחר הפטור עיין לשון רע"ב. עד והאי חזרה היינו במקומה הראשון. דאי במ"א א"כ ה"ז בהרת אחרת. לא ידענא מאי נפקא מנה. ואי נמי בהרת אחרת היא. מאי הוי. הא ודאי תראה בתחלה. כמו בחזרה למקומה. ומאי בינייהו.

2איברא לישנא דהר"ש. אטעייה לרע"ב. הר"ש אברייתא קאי. דפליגי בה ר"י וחכמים בהלכה וחזרה. רי"א תראה בתחלה וחכמים מטהרין. עלה קאי ומפרש לה הכי. דהיינו שחזרה למקומה הראשון. דאי לאו הכי הרי זו בהרת אחרת. ור"ל דכה"ג לא מטהרי רבנן. אלא הוו מודו דתראה בתחלה. וכי פליגי. בחזרה למקומה. ומתניתין ר"י היא. וסתם לן תנא כוותיה.

3כנסה ופשתה כו' ר"ע מטמא כו'. ר"ש ל"ג לה. דלא פליגי בהכי. ע"פ הר"ש. והכי גריס הכא. הרי היא כמו שהיתה. וזה אליבא דכ"ע. וכדינא דרישא בהלכה וחזרה כו'. אלא דמעיקרא תני הלכה כולה וחזרה. והדר קתני כנסה כו'. דהיינו במקצתה. ולא זו אף זו קתני.

4ולשון הר"ש צריך תקון. ואציג הגהתו הנה. ז"ל מסגירו הסגר (שני) כו' (פשתה) וכנסה שפשתה משהו (כצ"ל) כו' ומתוקמא דר"ע באמצע כו'. זה נר' ט"ס. וצ"ל ומתוקמא מתניתין עתי"ט שהרעיש עלינו את העולם. בלשון הר"מ והשגת הראב"ד. והאריך הרחיב לשון. וכתב שבספרי הר"מ שהעתיקו למשנתנו. מסיים בה ה"ז יסגיר. ולא מסיים או יפטור. ואמנם בספר הי"ד שבידינו מסיים בה או יפטור. ונוסח נכון ומוכרח הוא. שהרי אין לנו. אלא שתי חלוקות בכל אלה הבבות. או דין ה"ה כמו שהיתה. ופירושו אם בתוך שבוע ראשון עומד יסגיר שנית. ואם בסוף שבוע שני יפטור. או דינא דתראה בתחלה ויש לו שני הסגרים. ותי"ט נסתבך בחנם. גם לא ידעתי מה החרדה אשר חרד עלינו הראב"ד בלשון הר"מ. ממשנה דלקמן. שם ודאי נגע אחר הוא. כמ"ש בס"ד בהגהותי לספר הי"ד שם בס"ד. וק"ל החלוק. ע"כ צ"ע.

5וחכמים מטהרין לרע"ב דלא חשיב פשיון ול"ד דא"כ לר"ע כו' תי"ט. בכדי טרח. דלא לדיוקי אתא. דהא ר"ע טעמו ונימוקו עמו כדפריש רע"ב דס"ל נגע חדש הוא זה. אלא לחכמים היה צריך לפרש. כיון דס"ל הכל נגע אחד. א"ה מ"ט מטהרי. הרי כאן פשיון. ומשני שפיר. איברא לא נהלם לי פרושא דמתניתין. אליביה דהר"ש ומהר"ם דמוקמי לה בלאחר הפטור. א"כ אפכא מיבעי ליה למתני. והלך מן האום ופשתה כו'. דהא כי פשתה ברישא הא אטמי ליה. וקשיא בין לר"ע. בין לחכמים. הא ודאי טמא הוא. ולדידי חזי לי דה"פ בהרת כגריס והסגירו ופשתה והלך מן כו'. הכל בתוך ימי הסגר איירי ובסוף שבוע. השתא ניחא ר"ע נגע אחר חשיב ליה. דקמא מצטרף לבתרא. וחכמים מטהרין. דלית להו צירוף. ודוק.