לחם שמים על משנה ערלה ב:יג

1כלים שסכן בשמן טמא. פי' הרע"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ"ל. ומסיים הר"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ"נ טמא ע"כ:

2ואע"ג דמפרש דמטביל ליה אפ"ה צריך לומר ג"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא:

3ודע דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר"ש:

4והשתא איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע"י הדחק. אע"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ"ט דנדה [ד' ס"ב ע"ב]. וא"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן:

5ואי בשאינן יכולין לצאת כי אם ע"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים:

6ועוד מ"ט פליגי הכא ר"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ"ע שם בסוגיא: