לחם שמים על משנה פאה ה:ב

1מעשר שבולת א'. לשון הר"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח:

2ונותן לו לשון התי"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור"ל שא"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר"ש ז"ל:

3ברם לא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב"ם ז"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ"ד מהל' מ"ע. וכן הוא ז"ל תופס המשניות דפ"ז דדמאי ודפ"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי"ל יש בילה:

4ובאמת שטתו של הרמב"ם צע"ג דבפ"ב דהל' תרומות ופ"ח דמעשרות ופ"א דמ"ש ופ"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ"ק דר"ה [דף י"ג ע"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה:

5משנה לחם וראשה מגיע לקמה נ"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. ואפשר לפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. אלא דקשיא לי. א"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. ותו אי הכי. וראשה נוגע הול"ל. לכך נראה יותר בלשון ראשון. לפ"ז ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. ונ"ל דה"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ"מ היא של בע"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. והיינו דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל"ה. פשיטא היא של בע"ה. ומאי קמ"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. הא ע"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. ונ"ל דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. והרע"ב לא יצא י"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר"ש. וצריך לעמוד עליו.

6משנה לחם מעשר שבולת הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה"ג לאו ספק לקט הוא (ל"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ"ש) כ"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ"א. כ"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. אלא מיהא קשיא לי. למ"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד"ת. א"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. ונראה שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש"ל.

7משנה לחם בלח"ש סוף הדבור אחר תיבת זה. נ"ב (וצל"ע בתשו' הרלנ"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). ולכ"ע מיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ"ל משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע"ל.