לחם שמים על משנה פאה ח:ח

1משנה לחם מי שי"ל ר' זוז סתמא דמילתא. באדם יחידי מיירי. וכדאיירא נמי בבא דלעיל בעני יחיד. לקופה ותמחוי דסליק מנה. הוא הדין נמי. אם יש לו אשה ובנים. נראה שיכול לחשב ר' זוז לכל אחד מהם. ועמש"ל בס"ד.

2משנה לחם ר' זוז נראה דהני ר' זוז. יש להם סמך ג"כ. כנגד מאתים זוז דכתובת בתולה. משום דבעני יחיד וגלמוד עסקינן. כדכתיבנא לעיל. והרי אי אפשר לו לישא אשה ולהתחייב בכתובתה. אם אין לו כזה. וצריך אתה לתת לו די מחסורו. ולהשיאו אשה. אם חסרה לו (ובבציר ממאתן דחזו לה לכתובתה. לא מיקניא נפשה ניהליה בפרוטה דהשתא. וחיישא לגיטא ולמיתה. ולעניותא דקשי ממותא) ומשו"ה לא פלוג רבנן. אע"ג דלזמנין נושא אלמנה. מיהו בתולה מילתא פסיקא היא (ורוב הנשאות כו') דשכיחא ליה. ואי אית ליה אשה. אז מחשבין לו שני פעמים ר' זוז כנ"ל. שהוא קרוב לכדי פרנסת אדם אחד לשנה (עיין בר"ש). ולא תיקשי לך מסיפא. דמי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם. דההוא שכיחא ליה איתתא. בכל דהו ניחא לה לאנסובי ליה. דסמכה דעתה עליה טפי. משום סגי ליה בחמשין דעבדין (דמאן דאית ליה מאה זוזי בעיסקא. בישרא וחמרא כל יומא. כדאיתא פרק הבע"י) ובחמשין מיהת סגי למזוני דבינוני. ומ"מ ודאי שאין שיעור מאתים וחמשים אמור. אלא בימים ההם ובא"י. שהיו יודעין שזה מספיק להתפרנס בו כדי שנה. והוא משתנה בלי ספק לפי המקום ולפי הזמן. ואולי גם לפי האדם. ולא שנו אלא בבריא שיכול לעסוק במלאכה או במו"מ. משא"כ בחלוש ובעל יסורין. שאינו יכול לשוט ולרדוף אחר הריוח והשכר. וגם איננו יכול להסתפק בהכרחי ולצמצם בהוצאה. וצריך הוא למזונות טובים מסעדים ומבריאים. והרי אמרו שאם רגיל לסעוד בתרנגולת פטומה ויין ישן. מאכילין אותו כלמודו. ולעני בן טובים צריך לשכור לו אפילו עבד לרוץ לפניו. ולא לשנות ממנהגו. מ"מ עדיין יש לי ספק בכך. שמא אין הדברים אמורים אלא בגברא ערטילאי. אחר שלא נשאר כל מאומה בידו. אתה זקוק לו כדי מחסורו. אבל כל זמן שיש בידו מאתים זוז. אולי אין זקוק לו עד שיפחתו. וצ"ע.

3משנה לחם הי"ל ר' חסר דינר דורשי רשומות מצאו לו גימטריא. בתיבת צדקה שעולה קצ"ט. לומר שהחסר זוז ממאתים. ראוי הוא לטול צדקה. ואף אנו נאמר לפי שאין עני אלא מחסרון כסף. ולזה רומזות אותיות עני. שהן מוקדמות לפני אותיות כסף. לפי שהוא עדיין לא השיגה ידו לכסף מוצא. אמנם אשר מצאה ידו למאתים. כבר הגיע והשיג חשבון סך כסף. צא מהם חומש לשמים. נשארו בידו ק"ס. כמספר כסף.

4משנה לחם היו ממושכנין לב"ח או לכתובת אשתו איידי דנקט ב"ח. נסיב לישנא דממושכנין. דאורחא דמילתא הוא. ואה"נ דאף בב"ח. לאו דווקא בהרהינן אצלו. אלא שמשועבדים לב"ח וכן לכתובת אשה. דהא ודאי לא אפשר למימר דעשאן משכון לאשתו. כדתנן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השולחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. ופשיטא דלא סתם לן רבי למתניתין דהכא. אליבא דמנהגא. דהוה מקמי דאתא שמעון בן שטח. אלא סתמא דמילתא הכי הוא. כל שאין לו מאתים מותר על כתובתה. הרי הם ממושכנין לאחריות הכתובה. וא"ת מאי קמ"ל השתא. הא תנינא לעיל מי שיש לו מאתים. דבעני יחידי מיירי ודאי כדפרישית. דלאשה מחשבין מאתים בפני עצמה. וכן לבניו. י"ל דקמ"ל אע"ג דאית ליה טובא. והכל ממושכן לאשתו שכתובתה מרובה. אפ"ה יטול. וכה"ג אינו נוטל אלא מאתים בלבד לעצמו. ולא מאתים אחרים בשביל אשתו. כך נ"ל.

5משנה לחם מי שי"ל חמשים נראה דלאו דווקא. שי"ל משל עצמו. אלא איידי דרישא נסיב הך לישנא. איברא הכא. פירושו בכל אופן שיש לו. אפילו משל אחרים. שהלווהו לעסוק בהם. ולטול השכר לעצמו. נמי דינא הכי. זיל בתר טעמא. ודילמא הכא לא שייך נמי דינא דחסר דינר. דבפחות מעט. לא יבצר ממנו להשתכר כמו כן. אע"ג דאיכא למימר כל שיעורי חכמים כך הם. מסתברא דמשו"ה לא תנייה הכא בהדיא.

6משנה לחם אינו נפטר מן העולם עתי"ט. ולענ"ד היה אפשר לומר בהפך. שיותר ראוי לגרוס בזה אינו מת מהזקנה. ר"ל דווקא מן הזקנה לא ימות עד שיצטרך. אבל כבר אפשר שימות והוא עשיר. כשאינו מת מחמת זקנה. אפילו הזקין. אם לא מת מיתה טבעית. וכ"ש כשאינו ממלא ימיו. כמש"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ובאופן זה הוא נפטר מהעולם ואינו מצטרך לבריות. והיה נכון אם הגירסא כך.

7משנה לחם וכל דיין שדן דין אמת לאמתו עמ"ש בס"ד במו"ק ח"מ סכ"ה (ובא"גב יג"א) שר"ל שהוא רודף צדק ודורש משפט אמת בכל לבבו. ואינו נשען על בינתו. עד שידרוש ויחקור את דבר המשפט ע"פ סופרים וספרים (כמ"ש בס"ד בשי"ע סימן ה' ובלח"ש אבות פ"ד מ"ה) וגם אינו בוטח ומאמין לכל הנמצא כתוב בספרים שחברום האחרונים. וקבעום הלכות ופסקי דינים. חדשים מקרוב באו. לא שיערום אבותינו ורבותינו. אף אם רבנים גדולים היו והמחום הרבים. מיהא לא עדיפי מרבא שהרשה לתלמידיו. כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו'. על כן אי בר הכי הוא. לא ימשך אחר כל מחבר שהוא. כסומא הנמשך מפקח. אלא ישתמש בעיני שכלו שחנן אותו בוראו. ולא יעשה מעשה בדין מחודש שבא לידו. עד שירד לעומק הדבר ויעמוד על תוכן הענין באמת וביושר. ועל פי מה שעיני חכמת ובינת הדיין רואות. יהיה כל ריב וכל נגע. אבל אינו רשאי להורות מתוך הספרים. כעור ועינים יש. כי דבר זה ודאי חובה על הדיין והמורה בהלכה. לדרוש ולחקור ולירד לפלגות גדולים חקרי לב בכל מקום שחדשו דבר מדעתם ונטיית סברתם. לבדוק באור נר לבבו. עד מקום שיד שכלו. מגעת. ולהבין להשכיל להיטיב העיון. אם הסכימה דעתם לדעת התלמוד. והעולה משטותיו וסוגיותיו. אחר ההסתכלות היפה. אם הדבר ברור בידו. כחמה ברה וכאחות שאסורה. אמרהו וקבע בו מסמרות. וכתוב אותו על ספר למשמרת לדורות להבין ולהורות. ואם לאו. סלק ידך. וידינהו מי שדעתו יפה. וכל מי שאינו מבחין הדברים בטעמן. ואינו מכיר במשקלי צדק ומאזני צדק. אל יהא לו עסק עמהם. ואינו ראוי להיות דיין. ומ"ש תי"ט על דברי הב"י. שזה אינו שייך ללשון משנתנו. לא ידעתי מדוע לא. והרי מ"ש הוא ז"ל. זהו עצמו מ"ש הב"י. כי אהבת הדיין לזכאי. סתמא מחמת שוחדו היא. דאי לאו דהוי ליה הנאה מניה. לא הוה רחים ליה. והיינו שוחד. מה לי שוחד ממון. או שוחד דברים. ושאר דבר הנאה הגורם לאהבה ולממון. כממון דמי. הכל נכנס בגדר שוחד (והדיין שאינו פונה לשום צד הנאה. ואינו חושב אהבת אדם. גם שנאתו גם קנאתו. זה בלי ספק מחמת בטחונו בה') על כן אין שום חילוק בין פירושו לפירוש הרב"י כלל. וכל הפירושים שנאמרו ונזכרו כאן בענין. הם אמת לאמתו (חוץ ממ"ש בג"א. ואינו נראה בעיני כלל. עם היותו בעיניו אמת ברור. כי במקום שאין לנטות משודא דדייני וכן משקול הדעת או היכא דאמרינן כל דאלים גבר. הכל דין אמת גמור שאין להרהר אחריו. מאחר שכך פסק דין התלמוד. אמת לאמתו הוא בלי שום ספק בעולם. זה ברור) וכולן נכללים בדברינו בקצור. וכך צריך לפרש שהדין אמת והענין אמת. וזה מחמת שכל מגמתו בשביל אהבת האמת. ועמ"ש בס"ד בפי' המעמדות ליום חמישי. על המאמר לעושים לשמה. יע"ש (דקמ"ט).

8משנה לחם סומא לשון חכמים הוא מוצאו מהארמי סמיא.

9משנה לחם יעור פקחים אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד. סוף שתטרף דעתו. ומשתכח תלמודו. ויכהה מאור עיניו. לשון רש"י ז"ל. ואו או קאמר. ולא כולהו כחדא קאתו. דהכי מפורש בהדיא במכילתא ומייתי לה בילקוט משם ר"נ. ותדע נמי דע"כ ה"פ. דאל"כ. הא חזינן דלא"ה הוא. אלא ודאי כדפרישית. הא או הא. דאי צורבא מדרבנן הוא. משתכח תלמודו. ואי לאו בר הכי הוא. דעתו מטרפת ואי לא הא ולא הא. כהה מאור עיניו. אבל הנחת העונש הלז בעצם וראשונה. אינה אלא בעיורון עינים בתורה. אם היה דיין ת"ח. דקרא הכי דייק. יעור עיני פקחים וחכמים. דאל"ה. לימא יעור ולשתוק. אלא ה"ק שהוא מעור עיני השכל והפקחות של חכמי לב. שעינם פקוחה בתורה. ונראה דהאי קרא לאו לעונש אתא. ולא מניה נפק ליה לתנא הא דעיניו כהות. דפשטא לא משמע הכי. אלא אזהרה היא לדיין. שלא יקח שוחד אפילו על מנת לשפוט אמת. כי אי אפשר לו מבלתי שיכשל על ידו. באופן שאפילו ירצה לדון דין אמת לא יעלה בידו. כי יתעלם ממנו ולא יראנו בעיני לבו. שנתעוורו מחמת השוחד. והוא לא ידע. אמנם ענשו בכהיון עיניו מחויב. מחמת שגירה יצה"ר בעצמו. ולא שמע להתראת התורה. ומקרא דלעיל מפיק ליה. דהיינו ודורש רעה. כי גם הדיין הלזה. דרש ובקש את הרעה לעצמו. וחפשה בנרות. שגרם רע לעצמו מתחלה להיות עור ברצונו. ככה תהיה אחריתו שלא לרצונו. והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דרישא. משום הכי סמכינהו. ודוק. צ"ל בסיומא דמתניתין צדק צדק תרדוף. למען תחיה. וה"פ רדוף צדק. בשביל שתחיה חיים גמורים. לאפוקי סומא. שחייו אינם חיים. וחשוב כמת. והרי זה יפה אף נעים. וכך צ"ל בודאי לסיים בדבר טוב. וכמ"ש בסוף ידים. ואין לסמוך על תיבת וגו' בכל מקום. כי כמה פעמים עשו זאת הסופרים הבורים מעצמן. כשהיו נמהרים לקצר הכתובים. וסימנך ספרא בצירא.