לחם שמים על משנה פסחים ב:א

1מאכיל לבהמה ולחיה. כתב הרע"ב צריכי כו' ואי תנא חיה דאי משיירא מיהת מצנעא ולא עבר עליה עכ"ל:

2וצ"ע מ"ט לא קעבר עליה הא קאי ליה בבל יטמין. ושמא יש לחלק דבל יטמין היינו בודאי. משא"כ הכא דספק הוא דאימור אכלתיה. מיהא אמתני' [דף ט' ע"א] דאין חוששין שמא גררה חולדה קאמר תלמודא. טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן. ולא אמרינן אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי:

3אולי י"ל התם בגררה איירי דודאי מצנעא. משא"כ הכא דבמאכיל עסקינן שאוכלים לפניו. אלא שיש לחוש שישיירו ואח"כ יצניעו. דספק וספק הוא. ובאמת שכך משמעות הלשון. ובזה א"צ ג"כ לדוחק שכתבו התו' לחלק בין חיה לחולדה. ובין חולדה לחולדה כמ"ש בתי"ט. דהשתא דאתינן להכי קושית התו' נמי לא קשיא כלל. וגם א"צ לדחוק כמ"ש הרא"ש דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו. ולא יעלים עיניו מהן. ודקאמר תלמודא דאי משיירא חזי ומצנעא ר"ל אם ישכח מחמת טרדא. שזה קצת רחוק. אלא מתני' סתמא בכל גוונא איירי ולא בעי לעמוד עליהם עד שיאכלוהו. אלא בסתמא תלינן דאכלוהו. כיון דאוכלים בפניו שוב א"צ לראות אם ישיירו ויצניעו:

4ואכתי איכא למידק היכי קאמר דאי משיירא מצנעא. משמע דאפי' ודאי מצנעא. תו לא קעבר עליה. ואמאי פשיטא ליה דלא עבר עליה. והרי הצריכו חז"ל בדיקה אף לחמץ שאינו ידוע שלא יעבור עלוי. ואפילו למ"ד דטעמא דבדיקה משום דילמא אתי למיכל מניה [תוס' בריש המסכ'] הא נמי שייך בהטמנת חולדה. אע"פ שהוא בחור עמוק. איכא למיחש שתגררהו לחוץ בתוך ימי הפסח. מיהו להך טעמא בתרא לא קשיא כולי האי דכיון דספיקא דרבנן הוא כדכתיבנא. דודאי לא הוי וחששא דרבנן בעלמא הוא דאיכא. אזלינן בספיקה לקולא. מה שאין כן לטעמא קמא משום דקעבר עליה בב"י וב"י. והא בהטמנה נמי קעבר. והו"ל ספי' דאורייתא. א"כ אפילו הוי ספיקא אי מצנעא ליבעי בדיקה. והא לא אדכר כלל. וגם אליבא דרא"ש לא צריך בדיקה אפי' שכח והעלים עיניו וק"ל:

5ותו דמאי טעמא ניחא ליה בחיה דאי משיירא מצנעא. וכי מצנעא מאי הוי הא אי ודאי מצנעא. ודאי עבר עליה. והשתא אי נמי ספיקא הוי למאי מהני כלל הך סברא דמצנעא. וי"ל דלא קעבר בבל יטמין אלא בחמץ שלו. משא"כ בשאינו שלו. והכא בשעה חמישית עסקינן דכבר ביטל כל חמץ שיש לו. ועוד אפילו לא ביטל בפירוש אין לך ביטול גדול מזה. שהפקירו למאכל הבהמה שאפשר שתאכלנו קודם זמן איסורו. כבר נתבטל אצלו ממילא קודם שעת איסורו. ולאו דעתיה עלויה. ולא דמי לגררה חולדה ככר בפנינו. דדעתה עילויה. דהא מדעתיה לא יהיב לה. וחיישינן דדעתיה עלויה. ודילמא משכח ליה לבתר זמן איסוריה. וליכא אלא ספק נגד ודאי כנז'. משא"כ הכא ודוק היטב:

6ולא באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בחמץ בבור אם די בביטול. עיין מ"ש בס"ד בא"ח (סי' תל"ח). דהכא בענינא דמתני' אפי' הראב"ד ז"ל יודה והבן:

7ואף שכל אלה דברים נכונים וברורים אצלי בס"ד. נ"ל שאין צורך לכל הטורת הזה לענין משנתינו. דאטו במתני' במאכיל בהמתו וחייתו ברשותו עסקינן. דליכא רמז ורמיזה מזה. ומי לא עסקינן דמאכילן ברשות אחרת. דלא קעבר עליה אפי' נשתייר שם החמץ בודאי. דלא קבעי לאשמעינן אלא היתר הנאה דשעה חמישית. ולאפוקי משעה שאסור בהנאתו. שאסור אף להאכיל לבהמה ולחיה דהפקר. אף שלא ברשותו כדאיתא בירו'. והובא בא"ח (סימן תל"ג ותמ"ו) עמ"ש שם בס"ד. וקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה מותר בזה. והיינו חוץ מרשותו. באופן שאפילו תצניע שם החולדה אינו עובר. דלא חיישינן לגררתה ממקום למקום כדתנן בהדי'. ולא דמי לחששה דשמא תטול בפנינו ותכנס לביתו הבדוק וק"ל. וזה ברור:

8ופלא גדול על התו' והרא"ש שנתחבטו בזה בחנם. ואע"ג דודאי מצאו מקום קצת להבין משנתינו במאכיל ברשותו. מסוגיא דתלמודא דעביד צריכותא משום דבהמה אי משיירא חזי ליה וכו'. זהו בלי ספק שהכריחם להבנתם. מכל מקום אי משום הא לא איריא. דתלמודא אורחיה למיעבד צריכות בכל דהו דאיכא למטעי. והכא נמי סד"א דאף במשייר חמצו במקום הפקר. קעבר עליה. דצריך דווקא להוציאו מן העולם. ולא די במה שמוציאו מרשותו קודם זמן איסורו להכי הו"א דלא שרי אלא בחיה דמיהת מצנעא. והו"ל כמבוער כחמץ שנפלה עליו מפולת. א"נ בבהמה דווקא שרי. דאי משיירא חזי ליה ומבערו. אבל היכא דאיכא למיחש דישתייר אחר זמן איסורו. אפי' ברשות שאינו שלו אסור. להכי אצטריך וקמ"ל דשרי בהנאה בכל גוונא. קודם זמן איסורו. אף שישתייר אחר כך. רק שיוציאנה מרשותו קודם זמן איסורו. ולאפוקי מב"ש דסברי שמצווה לבערו מן העולם דווקא. וכדכתב הרע"ב הכא:

9ואע"ג דהא תני ליה ומוכרו לנכרי לאפוקי מדב"ש כדפירש רע"ב. מ"מ הני נמי להכי הוא דאתו. וכולהו צריכי דבהמה וחיה צריכי כדאמרן. וגוי אצטריך ליה אע"ג דבר דעת הוא. ותו דאי משייר אע"ג דחזי ליה. לא מצי מבער ליה. ואי תני גוי ולא תני הני. הו"א דווקא לגוי שרי. דהרי קנאו לפני הפסח והרי הוא שלו. אבל בהני דאי משייר ליה. נימא דאכתי של ישראל הוי. וברשותו קאי בכל מקום שהוא כמעיקרא. וליעבר עליה. קמ"ל דכיון דאפקריה. תו לא עבר עליה. אע"ג דלא זכה בו אדם. ולא הוציאו מהעולם ודוק. וזה כפתור ופרח בעיני בעזה"י:

10וחכ"א אף מפרר. לפי גרסתנו זאת משמע דחכמי' נמי ס"ל דבשריפה שפיר דמי:

11ותימה דבשילהי תמורה [דף ל"ד ע"א] תנן כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו. א"כ חכמים מאי קסברי אי ס"ל מהנשרפים הוא לא יקבר. ואי מהנקברים לא ישרף. והרי"ף והרא"ש באמת לא גרסי אף. אלא ה"ג וחכ"א מפרר. (וכצ"ל בדעת התו' דוק) וס"ל דווקא מפרר ואינו רשאי להחמיר ולשרוף. דאתי לידי קולא. דאפר הנשרפין מותר ושל נקברין אסור. עיין בא"ח סי' תמ"ה:

12ובמג"א שם כתב אליבא דרמב"ם דס"ל שרשאי לשרוף הנקברים ושלא ליהנות באפרן. ואינו נ"ל דהא בהדיא תנן סתמא אינו מותר לשנות ולהחמיר לשרוף הנקברים. מדלא מפליג משמע דלגמרי לא הותר לשנות. משום דנפיק מנה חורבא למישרי אפרן. וזה פשוט בעיני:

13איברא אליבא דרש"י [דף י"ב ע"ב] דמפרש פלוגתייהו דר"י ורבנן בשעה ששית דרבנן. הוא דבעי ר"י שריפה דווקא. ואחר שש מודה לרבנן דהשבתתו בכל דבר. ניחא גירסא דידן ולק"מ דהא דשרו רבנן הכא אף בשריפה. אף על גב דלדידהו הו"ל מהנקברים שאפרן אסור. היינו משום דהכא בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית קיימינן. דאכתי לא איתסר בהנאה דאורייתא. דלגזור אשרפתו משום אפרו. ואפשר דהרמב"ם נמי מתיישב בהכי וקאי ליה בשטת חכמים ודוק:

14עוד יש ליישב הרמב"ם בשיטת ר"י וע"פ פירוש התו' ולא תקשי דידיה אדידיה. דבאמת פסק שחמץ הוא מהנשרפים. ואינו סותר למ"ש שאפרו אסור. דאיכא למימר כולה כר"י ס"ל. (ולא כמ"ש המפרשים שפוסק כחכמים) ור"י נמי קסבר דחמץ אפרו אסור. ודקאמר בשריפה היינו להחמיר עליו להטעינו שריפה ולאסור אפרו. ואזיל לטעמיה דס"ל אם רצה להחמיר לשרוף הנקברים רשאי. ולא חייש דילמא אתי לאקולי באפרן:

15והשתא אתי שפיר הא דפסק הר"מ באפרו אסור. משום דמיירי שלא בשעת איסורו דהיינו מתחלת ז' ולמעלה כפירוש התו' אליבא דר"י דקאמר אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו שהוא ודאי כדבריהם ז"ל דהיינו משעת איסורו ד"ת. וה"נ סבר הר"מ ולא פסק דמפרר וזורה לרוח נמי. אלא בשעה ששית שהיא זמן ביעורו. דמודה בה ר"י. ושמעתיה כר"י אזלא בכולא מילתא. והא דפסק כר"י אע"ג דאיתותב ר"י מדברי עצמו. דאנן לא שתקינן כדכתבו הפוסקים אליבא דרש"י. ונ"ל דהיינו דהוי ליה לר"י למהדר להו לרבנן. דאין הכי נמי חמץ טעון אף קבורה כאשם תלוי. כמו שאמרתי דאזיל הכא והכא לחומרא. שמצריכו שריפה כנותר. וקבורה לאפרו כאשם. לפי שהוא בבל תותירו. ובדין הוא דאשם נמי ליבעי שריפה. אי לאו מיעוטא כדכתבו התו' שם. ואהני ליה היקשא דנותר ודאשם. וזה דבר הגון מאד. נמצא שזכה ר"י אף לפי דבריו:

16ולא כדעת הפוסקים דהילכתא כוותיה משום דסליק אליבא דרבנן. שזה מאמר סותר עצמו ודוק. ולכן לא נראה פסק זה לכמה פוסקים. ולדידן טפי ניחא. ודילמא באמת הכי אהדר להו ר"י לרבנן במכילתא אחריתא כדאמרינן בעלמא. משו"ה סתים לן תנא בתמורה כר"י דהילכתא כוותיה:

17נמצינו למדים לפ"ז דהני פסקי דרמב"ם לא סתרן אהדדי דכולהו כר"י אתיין. ומ"ש או פוררו הוא בשעת ביעורו כנז'. אבל בשעת איסורו אין לו ביעור אלא שריפה כר"י. ור"י דס"ל חמץ בשריפה לאחר זמן איסורו הוא דקאמר ולא להקל עליו בא. אלא להחמיר עליו. דלעולם אפרו טעון קבורה דתרתי בעי. ואע"ג דבעלמא קיי"ל כרבנן דאסור לשנות לשרוף הנקברים. אפילו להחמיר לקבור אפרן לא. משום גזרה. מ"מ הכא בחמץ דסתים לן רבי באחריתא כר"י. וקיי"ל כוותיה להטעין לחמץ שריפה דווקא. דמהיקישא יליף. לא שייך למגזר ועל כרחך צריך לקיים בו מצות שריפה כדינו וגם אפרו אסור. דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו. ונמצא דכולה ר"י היא. וקיי"ל בהא נמי כוותיה. דמצי למשרף הנקבר. אע"ג דבאינך לא ס"ל הכי. וזה דבר הגון מופלג מאד בעזה"י ולפ"ז פליגי רבנן דאף בשעת איסורו ד"ת. אינו בשריפה. אלא מהנקברים הוא. ולא גרסינן במתני' אף מפרר. אלא מפרר דווקא כגיר' הרי"ף כנז' וזה קרוב יותר לאמת ועיין היטב:

18משנה לחם ולעופות אע"ג דתלמודא דידן מתרץ לה באיידי. איכא למימר דאצטריכא נמי לדיוקא. דדווקא לפני זמנו. אסור אף להאכיל לעופות דעלמא. ואפילו חוץ לרשותו. אע"ג דודאי לא משיירי ולא מצנעי. ומעלמא אתו ושקלי ליה ואזלי לעלמא. אפ"ה לא שרי בתר זמן אסורו. אפילו לרבנן דהילכתא כוותייהו. דבעורו בכל דבר. ומהכא אפשר דנפקא ליה לתלמודא דבני מערבא. הא דקאסר להשליך החמץ לפני כלבים ועורבים דהפקר. כדאיתא בב"י סימן תמ"ו. דליכא מילתא דלא רמיזא במתניתין. כדכתיבנא סגין בס"ד.

19משנה לחם ומותר בהנאתו ע"פ רע"ב. ושמע מנה. דכי עבר זמנו. אסור בהנאת אפרו. סתמא מני. אב"א ר' יהודה. אב"א רבנן. כתרי לישני דבעינן למימר בס"ד.

20משנה לחם וכיריים אע"ג דבכל דוכתא תני כירה לשון יחיד. הכא איידי דנסיב תנור נמי. לישנא דקרא נקיט. כדכתיב תנור וכירים יותץ. ונקרא בלשון הכתוב כירים. שם זוגי. לפי שהוא מקום שפיתת שתי קדרות (עיין ר"פ כירה) ומ"מ לשון חכמים לחוד. אלא דלזימנין אקרא סמיך. כי מיתני ליה שפיר בשיגרא דלישנא. אי נמי לאגמורין מידי. ודילמא הכא נמי. אתא לאשמועינן הילכתא דר"א ודעמיה. דס"ל זוז"ג אסור. לפ"ז כשהסיק בו תנור. יותץ. משו"ה נסיב הך לישנא דקרא. דכתיב ביה יותץ. דקמ"ל לא יסיק בו תנור וכירים. ואם הסיק בו. יותץ. כדכתיב בתר הכי. וזה דבר נאה מאד. והשתא איכא למימר. דאפילו אליבא דרבנן. דסברי חמץ הוא מהנקברים. דאפרו אסור. אפ"ה לא כדי נסבה להך בבא. למימרא דאף בדיעבד. זוז"ג. אסור. וקאימו להו הני חכמים דהכא בשטת ר"א. אלא משום דלא פסיקא ליה לתלמודא. ניחא ליה לשנויי שינויא רויחא.

21משנה לחם בלח"ש ס"פ דבריו. נ"ב (ובזה מתיישב היטב מה שהקשו התו' (דה"א) ד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשו. דמשום דקסברי לר"י דס"ל חמץ בשרפה. קיהיב ליה דין הנשרפין בכל מילי. דאפרו וגחלתו מותרין בהנאה. משו"ה קשיא להו. אמאי לא לישתרי בי"ט. ולכן הוצרכו להכנס בדוחק. יע"ש. ולדידן ניחא טפי).

22משנה לחם שם ס"פ ועיין היטב. נ"ב ועמ"ש עוד במו"ק (סימן תמ"ה) שהחזקתי ג"כ דרך זו. ועשיתי לה סמוכות חזקות וסניפים יפים בעזה"י.

23משנה לחם מפרר ה"ג קמאי. כדכתיבנא לעיל מילתא בטעמא. ולכאורה קשיא עלה טובא. דהא בהדיא אמרינן דאהדרו ליה רבנן לר"י התורה אמרה תשביתו בכל דבר שיוכל להשביתו. כדי שלא ישב ויבטל. ש"מ דע"כ פירור לאו דווקא.

24משנה לחם עמ"ש בס"ד במו"ק (סימן תמ"ו) ליישב זה בשני דרכים נכונים.