לחם שמים על משנה פסחים ד:ה

1וב"ה מתירין. פירש הרע"ב מידי דהוי אתענית. כתב בתי"ט ולכאורה סברה דבית שמאי עדיפא כו' עמ"ש דוחק מבואר:

2ואענה אף אני חלקי ונ"ל דסברא דב"ה עדיפא דילפי מתענית דשייך נמי באותו יום. כדאמרי' בפ' ע"פ (דקח"א) דר"ש הוה יתיב בתעניתא במעלי פסחא. ובעינן למימר התם דטעמיה משום דאתי לאימנוע' מלמעבד פסחא. ואע"ג דמסקינן משום דאסטניס הוה. היינו משו' דר"ש בתר חורבן הוה. משו"ה מסתבר לתלמודא טפי הך טעמא דאסטניסות ודוק. מ"מ שמעינן מנה דבזמן שהיו מקריבין קרבן פסח שפיר דמי למיתב בתעניתא מפני הקרבן שלא יפשע בו. והוא הטעם בעינו שנאסר מחמתו היום במלאכה. א"כ משו"ה עדיף להו לב"ה למילף מתענית דבו ביום. שהנוהג בו תענית מטעם הנז'. אינו מתענה בלילה שלו. הכי נמי במלאכה שנאסרה מזה הטעם עצמו דכוותה כך נ"ל דבר נאה ומתקבל:

3משנה לחם ובגליל מה שהיו מחמירין אנשי גליל יותר מאנשי יהודה. אע"ג דלכאורה איפכא מסתברא. כי בני יהודה קרובים למקדש ולעבודה. והיה נאה להם להחמיר יותר בדבר הנוגע לו. וי"ל אדרבה היא הנותנת. כי מאחר שבני גליל רחוקין מירושלם. לפיכך היו צריכין להיות פנויין בע"פ. ולכך אסרו עצמן במלאכה. שאם היה מותר בה. שמא היה מניח איזו מלאכה לעי"ט. והיה מתעצל לעלות. ולעשות הפסח במועדו. משא"כ ביהודה. שהיו קרובים ומוכנים להקריבו מיד. לא היו צריכין לחוש לעצלות. ולא היו יראים שתגרום המלאכה בטול ההקרבה בזמנה. ונראה נכון.