לחם שמים על משנה ראש השנה ד:ז

1משנה לחם השני מתקיע ע"פ רע"ב. ומ"ש בתי"ט בשם התוספות. דתקנה לא זזה ממקומה. לטעם רחוק קצת. אין דעתי מתקררת בזה. וארבי נמי קשיא לי. דסתם מתניתין אליבא דשעת שמד דוקא. ולא אשמעינן היכי נהוג מקמי הכי. כדקמ"ל דכוותה טובא לעיל בפרקין. דקתני בראשונה זמנין סגיאין (והכי אשכחן נמי בכמה דוכתי) הוה ליה למכלל הך דהכא בהדייהו. ואיבעי ליה למתני בראשונה היה הראשון מתקיע. ומפני הסכנה התקינו שיהא האחרון מתקיע. ובדוכתי טובא מוכח דהמשניות הסתמיות והמוסכמות. הל"מ הן. וכך היו מקובלות לפנים בישראל. שהן תורה שבע"פ. שקבלוה דור מדור שלפניו עד מרע"ה. והוא האמת בלי הרהור. אכן אנשי לבב שמעו לי. ויודעים האזינו אלי. ודעו נא שכל דברי חכמים ז"ל יש להם תוך ובר. נגלה ונסתר אדוק זה בזה מקושר ומחובר (מלבד הסודות הגדולים והרזים הנמוסים בדבריהם. המכוסים מאתנו. ואין לנו עסק בנסתרות עמוקות. שאינן ראויין אלא לעומדים בהיכל מלכו של עולם. אשר רעיוניהם זכו להביע ולחקור בנעלם. אולם דברי אלה בהשגת חכמה צפונה. שבדברי חכמים וחידותם הטמונה מיד אחר הקליפה החיצונה. וראויה לכל בן דעת אשר יחפשנה בכל עת ימצאנה. ומצויה וקרובה מאוד לבעלי התבונה) וכן הדבר בכאן. שבלי ספק כיוונו בו לענין פנימי הטמון בחיצון. והוא שייך בכל זמן באמת. ומתבאר ע"פ דבריהם ז"ל. שאמרו בגמרא פ"ק דע"ז. דלא ליצלי אינש מוסף דר"ה בתלת שעי קמייתא ביחיד. דילמא מיפקיד דינא עליה. ומפורש שם הטעם. משום דבראשונות שעת כעס הוא. ואל זועם בהם. כדאיתא התם. לכן אינו עוסק אז בדין. שלא יכלה העולם ח"ו. אם יפקוד תבל ארצה. ועל כן אין לאדם לעורר הדין. בתקיעות וקריאת מלכיות זכרונות שופרות כדפירש"י. ובשניות יושב ודן בעת רצון. ועושה אז לפנים משורת הדין. כשרואה שנתחייב העולם. מתמלא רחמים. והנה תפלת שחרית דציבור משכימי קום בבוקר. נמשכת ודאי עד סוף ג' שעות. כי כל תפלה צריך לשהות בה לכתחלה שלש שעות בכיון. כדמוכח מההיא דחסידים הראשונים. וכך הוא מנהגן של ישראל בכל מקום ובכל זמן. להתפלל תפלת המוספין בג' שעות שניות. דמה"ט אמרינן במוסף ממקומו הוא יפן ברחמים. כמ"ש ז"ל. ולכן חששו לזה בר"ה ביותר. ותקנו מתחלה שיהו תוקעין במוסף. שזמנו ודאי בשלש שניות כאמור. לא בתפלת השחר. שלא לעורר מדה"ד אזי המשכיל ידום כי עת רעה היא. והיינו נמי דאמר תלמודא בשעת השמד שנו. כלומר. לפי שאין השעה ההיא כשרה לעמוד בדין. לכן היו מסתכנים בה. כשאירע פ"א שאמרו פסוקי זכרונות שופרות מלכיות והתקיעו בשחרית. מחמת שעשו שלא כהוגן. ודחקו את השעה. שאינה ראויה לכך ליעשות בה נס. (ודילמא היינו שעת שמד. שהעולם מתחייב כליה בפנים של זעם) ואעפ"י שלא מצינו שהזהירו רק ליחיד. י"ל שלצבור לא הוצרך האמורא לכך. מאחר שכבר שנינו השני מתקיע. וכבר נהגו ישראל להתעכב בתפלת השחר עד ג"ש ראשונות כנזכר. ועוד אע"פ שבודאי זכות הרבים גדול וחזק יותר. משא"כ ביחיד שהוצרך לאזהרה יתרה פרטית. מכל מקום לכתחילה אין נכון לקבוע אז תפלת הצבור. להכניס עצמן בסכנה ולסמוך על הנס. והיכא דשכיח הזיקא נמי. כי בקל יוכלו להסתכן ע"י כך. כמו שאירע בשעת השמד. שלא הועילה זכותן. ולכן מעולם לא ראו חכמים לעשות בענין אחר. לפי שהשעה ההיא מוכנת לפורענות. כך נ"ל ברור בעזה"י. ועל כן בודאי בשנה לא זזה ממקומה בשום זמן. ואפילו בימי יב"ן כך היתה שנויה. ושפר בעיני להחויה.

2משנה לחם מתקיע מ"ש רה"ג מדלא תנן תוקע. לאו דיוקא הוא. יגיד עליו רעו. דתנן מקרא. ולא קורא. משום שמוציא הרבים ידי קריאה. והכא נמי משום דמפיק לרבים ידי תקיעה.

3משנה לחם הראשון מקרא את ההלל בגמרא משמע קצת. דטעמא משום דזריזין מקדימין למצות. ואכתי לא סגי לן. והיא גופה בעיא טעמא. טעמא מאי מקדמינן הלל לתפלת המוספין. אטו תהמ"ו לאו מצוה היא. וכיון דתרוייהו בהדי הדדי קאתו. וזמנייהו השתא בתר דסלקא לה צלותא דשחרית. אדרבה הך עדיפא לאקדומה. דתדיר ושאינו תדיר. תדיר קודם. ומוסף ודאי תדירה טפי מהלל. שהרבה ימים יש לנו בשנה. שיש בהם מוסף. ואין בהם הלל. אבל תדע עוד. כי הוא הדבר אשר דיברנו למעלה. שגם פה גנוז פרי טוב למאכל ומתוק בטעם. לבעלי נפש היפה יבוסם ויונעם. וזה לפי שבדין הוא להקדים קריאת ההלל. מפני מה"ש שממתינין עליו ומצפין לו כמ"ש רז"ל. שאין מה"ש רשאין לומר שירה עד שיתחילו ישראל למטה. דכתיב ברן יחד כוכבי בוקר. והדר ויריעו כל בני אלהים. (והלל נקרא שיר כדמוכח מגמרא דערכין דבסמוך. וכ"ה במשנה שילהי פסחים. ואומר עליו ברכת השיר. ואמרינן מה היא. יהללוך). ולכן בדין היה לקרות ההלל מיד כשהאיר המזרח. אלא דלא אפשר קודם שיקבלו ישראל עליהם מלכות שמים. ויסמכו גאולה לתפלה. ומכאן ואילך יש להם להשתתף עם המלאכים בשירתן. ולא לעכבן יותר. משו"ה ודאי לא סגי בלא"ה. דצריך הראשון להקרות ההלל. שזמנו עכשיו. ולהמתין עם תפלת מוסף שזמנה נמשך. וזה בלי ספק טעם מופלג לשבח (ועמ"ש בתשובה הוצאתי בס"ד. מכאן דין חדש לדון קר"ה כתפלת שחרית. לענין טעימה). ומילתא אגב אורחין נשמע תו מהא דאמרן. דאין הכרח למ"ש התוספות בעירכין שי"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו. והוכיחו זה מדשאלו מ"ה מפני מה אין ישראל אומרין שירה בר"ה ויה"כ. ולא שאלו על עצמן. מדוע הם אינם אומרים שירה. שמע מנה דמה"ש גופייהו אמרי שירה. ולדידן מהא ליכא למשמע מידי. דאינם צריכים לשאול על עצמן. שהתשובה בצדה. שאין יכולים לפתוח בשירה. מאחר שישראל שותקים כנזכר. ובזוהר ג"כ דרשו בעמדם תרפנה כנפיהם מלומר שירה. ממילא בע"כ מוכרחים אף הם לשתוק. ואדרב' זהו ענין שאלתם בעצם וראשונה. לפי שקשה בעיניהם שתיקת ישראל מפני שמעכבים על ידיהם. שאינן רשאין לשורר ונקנס לכורחם כחפצם. דאל"ה. מאי איכפת להו בהכי. וכי אחריותם של ישראל על מה"ש היא. אלא ודאי מוכח איפכא מדעת התוספות הנ"ל. עיין עוד בחיבור הקישורים ליעקב. הא למדת שדיני המשנה ודברי אגדה צריכין זה לזה. זה מתקן את זה. וזה מקשט את זה. אל אחד אמרן נתנן לפרנס אחד אבי כל חוזה. ומי שהוא בריא הראות. לא יכחיש זאת.