לחם שמים על משנה סנהדרין א:ד

1והנחש מתניתין אתיא נמי כר"י דבהנשרפין. דס"ל השיך בו את הנחש. חייב.

2ואע"ג דאמרינן עלה. לדברי ר"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. היינו משום דסבר ר"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה.

3אבל אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ"ע חייב. דאע"ג דארסו בין שניו עומד. מ"מ איהו ניהו דקעביד מעשה.

4מיתתן בעשרים ושלשה נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. אבל מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב"ד ממיתין אותן ע"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. ואדרבה מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה.

5ור"א דס"ל כל הקודם להרגו זכה. נ"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. וכן צ"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ"ש בס"ד שילהי פ"ח דקמא.