לחם שמים על משנה סנהדרין ג:א

1וחכ"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד בלא דעת הבע"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. כתי"ט ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע"כ. אומר אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע"פ שאח"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. וגם אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו.

2וכך הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ"מ אר"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה.

3אינו יכול לפסלן ז"ל רע"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. וכתי"ט נ"מ לענין זמן (ע"ל מ"ח) א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ע"כ.

4וא"צ לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. א"נ דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר"ה ור"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. ונ"מ דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב"ד אחר לסתור הדין. דהו"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע"פ שפסק כדברי ב"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב"א נ"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון.