לחם שמים על משנה סנהדרין ז:ה

1יכה יוסי לשון הר"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. מסייע למ"ש בס"ד שילהי פ"ח דברכות. וצ"ע אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ"ה דאייתי תי"ט דהא מודה דחייב על שניהם. ולא ידעתי היכי משמע ליה לתי"ט. מפירש"י מידי בהא.

2אמור מה ששמעת בפירוש עמ"ש תי"ט לתרץ קושית הירושלמי וא"ל גדוף מידי דהוי אסוטה.

3ועם שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. ואפ"ה טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב"ה מחול כה"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א"כ לא שנא וקב"ה אחיל בהא נמי ולכאורה יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה.

4עוד יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ"ט דקריעת ב"ד. אם אינו גדוף.

5אלא שכל זה אינו מוכרח לפמ"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. להכי מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. ומשתיקת גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת.

6קורעין הדיינים ולא העדים דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. תמהו התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי.

7ונראה דפשיטא י"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ"ה גמרינן קריעה מהתם בק"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. וזה ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. ואעפ"כ נ"ל דל"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך.

8זוהי עבודתו לענין מ"ש הרמ"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. עמ"ש בס"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע"א).

9ויעביר באש כרש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. ונ"ל דלאו דיוקא הוא. די"ל מאי פטור בדין שמים. ס"ד אע"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ"ל. ואע"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. אע"פ שאינו נענש בב"ד שלמטה. י"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו.

10פיתום נוטריקון פי מות. כפירושו.

11המדבר משחיו וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. והענין כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת.

12והנשאל כתי"ט ותמהני ע"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ"ע. תמיהא לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ"ש בסמוך בס"ד.

13באזהרה דאל תפנו. וכפרש"י. הכי מוכח ודאי ספ"ק דעירובין (כמ"ש בס"ד שם בחי"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א"כ ליחייב כרת. לק"מ התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא.

14איברא הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש"ד אל מדעתכם (שבת קמ"ט) ומ"ש תו' וי"ל אזהרה מלא ימצא כו' לא הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. וז"ל תי"ט (ע"ל רע"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ"כ הר"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ"מ כתב. שכ"ה בפרשת קדושים בת"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ"ד. במ"כ יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס"פ שניה) וכ"ה בת"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. אמנם אין מכאן ראיה לדברי ר"מ. אלא מסייעא לרש"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. וצריך להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר"מ ז"ל. דבפ"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה.