לחם שמים על משנה שבת יג:ג

1הקורע על מתו. מה שהקשה הרבתי"ט על מ"ש הרמב"ם דחייב משם שדעתו מתיישבת וחומו מתפשר. שזה הפך משנתינו דחייב לברך על הרעה בשמחה ובלב טוב:

2נלע"ד דלק"מ דודאי מצוה להצטער על מיתת הקרוב. ולהרבות בהספד ובכיה על הכשרים. ורצון שמים הוא מלבד הטבע המחייב. גזרת התורה היא שלכן הוקבע ג' לבכי ז' לאבל וכו'. ודבר זה מפורש בתורה. ומכלל הברכה היא ויעוד לכשרים. שיזכו להספד כאמור בקבלה. ומצות חכמים לחמם ההספד. וארז"ל מי שאינו בוכה ומתאבל הרי הוא אכזר ועונשו מרובה (וכן הקריעה על המת מצוה. אע"פ שזולת זה עובר בב"ת):

3ובכל זה אין סתירה למה שאמרו שחייב לברך על הרעה בשמחה ובנפש טובה. לומר שאע"פ שמצטער הרבה. והוא עומד בתוקף חימום האבל והאנינות אע"פ שחובה הוא. מ"מ מצוה היא שיפנה לבו מהאבל בעת שיברך על הרעה. כדי להודות להשי"ת ולברכו בנפש חפצה. ואין זו אזהרה רק לשעה קלה. כדי שיאמר הברכה בלב שלם. ומיד חוזר לאבלו וצערו. ופשיטא שהקריעה נעשית מתוך אנינות ונפש עגומה. וזה ברור:

4משנה לחם עתי"ט. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו. אבל לא להתאבל. עכ"ל. ולא כך אני אומר. אלא האי תנא דווקנא הוא. ונקט מתו. שחייב להתאבל גם לקרוע עליו. ואפ"ה פטור. כגון שכבר יצא ידי חובת קריעה. וקמ"ל רבותא במתו ממש. אע"ג דקעביד לשכך חומו. משום אפושי צערא. אפ"ה בשיצא ידי חובתו. תו ליכא תקון ופטור. ונכון.

5משנה לחם בלח"ש ס"פ ברור. נ"ב ואי קשיא אהא דהקורע על מתו שמחויב לקרוע עליו דחייב. היכי דמי. אי באביו ואמו ורבו מובהק. הא הו"ל קרעים שאינן מתאחין. והקורע כי חייב. על מנת לתפור הוא דחייב. ואע"ג דכולן רשאין למללן לשללן. ואפילו תימא דהתופר חייב נמי בכה"ג. ולא בעי איחוי לענין שבת. מ"מ האי לאו ע"מ לתפור הוא. דעכ"פ הבגד מתקלקל בכך. ויותר היה רוצה שלא יקרע. ולא יצטרך לתפור. ומשו"ה אפילו בשאר קרעים המתאחין לא מתוקמא שפיר. דמ"מ לא הויא דומיא דמשכן. שאין קורעין אלא לצורך היריעה שנפל בה דרנא. על מנת לתקנה לתפרה ולאחותה היטב. תריץ הכי. דלא בעינן ע"מ לתפור. אלא לאפוקי קורע גרידא. דמקלקל הוא. אבל במתקן עמה שום דבר. סגי. לחייב עליה. דתנא דידן ס"ל כר"י דמחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. כשיש בה רק איזה תקון אצל דבר אחר. כדשמעינן בדוכתי טובא במכילתין. ועמ"ש בס"ד לעיל מ"ג דפ"ז. ומ"ד דפר"א דמילה. ואע"ג דרישא דקורע בחמתו. אוקימנא דלא כר"י. היינו משום דלדידיה בתקון כל דהו סגי. דלא ליהוי מקלקל. ואנן בעינן מיהת תקון גמור (ומסייעא למש"ל פ"ז בס"ד) ותקון דשכוך חמה. או למירמא אימה. לא חשיב ליה תנא תקון. משו"ה לא ניחא לתלמודא לאוקמה לרישא נמי כוותיה. מיהו בתקון דדבר מצוה. ודאי מהני לתנא דמתניתין. אף דלא צריך לגופה של מלאכה. ומתקן בד"א בלחוד הוא. חייב טלה ודאי. כדמוכח טובא. והא הכא נמי מוקי תלמודא הך בבא. דקורע על מתו כר"י. וכדמסיק נמי בהדיא. דסיפא דכל המקלקלין פטורין. לא אתיא אלא כר"י. ועיין שם בתוספות ודוק היטב.