לחם שמים על משנה שבת יח:א

1ודמאי. דחזי לעניים ואי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. וכתבו התו' דהוי מצי למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזיא לכהן. ה"נ הא חזי לעני אע"ג דלא חזי ליה עכ"ד:

2ולי נראה דבדמאי אצטריך דווקא להך טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה. דלא שייך למימר משום דחזי לעניים. דלא בעי למיתביה לעניים. אלא לתקנו ולאוכלו. ולא קאי לעניים. משא"כ בתרומה דשל כהן היא. ועל כרחיה בעי למיתביה לכהן. והוי מידי דחזי ודאי. אבל בדמאי בדעתו תלוי ליתנו לעניים. וכיון שאינו נותנו להם לא חזי מידי. דאי אפשר לעניים לקחתו על כרחו. משו"ה לא שרינן לטלטוליה. אלא מטעם הואיל דחזי לגופיה. והרי זה נכון בלי שום דוחק ודוק:

3משנה לחם ארבע וחמש עיין תי"ט. ואולי יש לומר גם בכאן ארבע בקופות גדולות. וחמש קטנות (עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"ו פ"ג דסוכה) שבודאי אין כל הקופות שוות. אע"ג דשתיק מנה תלמודא. דסמיך אמובן ממילא בכל דוכתא. דלא לחנם נקטיה תנא. אלא ודאי קמ"ל לכתחלה מיהת לא ליעבד טפי. והתי"ט ניבא ולא ידע מה ניבא. כי ודאי כדבריו כן הוא. ששני תנאים בשני נושאים הם לעולם בכל מקום. כענין הכתוב שהביא.

4משנה לחם ודמאי הקשה אלי הישיש הרבני כמהר"ן דיין ע"ה. ז"ל תוך כתבו. הנני באתי לגלות אזנו. במה שנתקשה לי בספרו ל"ש כו'. הנה בשבת פרק מפנין כתב רפ"מ. ול"נ דבדמאי אצטריך וכו'. מ"ש רפ"מ לענ"ד דברי תימה הם. דכתב דלא שייך משום דחזי לעניים. אלא לתקנו ולאכלו ולא קאי לעניים וכו'. ובהיות כן א"כ פשיטא דלא שייך למימר דחזי ליה משום דאי בעי מפקיר כל נכסיה. דזה פשיטא לא יעשה להפקיר כל נכסיו. אלא עכצ"ל הואיל אם ירצה להפקיר כל נכסים חזי ליה. א"כ פשיטא י"ל הואיל אם ירצה יתן לעניים דחזי להם וק"ל עכ"ה. על זה השיבותי. במ"כ אשתביש. אפילו כוונת התוספות נעלמה ממנו. כי אם זה רצו תו'. מה הרויחו. אי ע"י הואיל אתו עלה. מאי עדיפותיה דהך הואיל מאידך הואיל. דכבר הועיל. ומה יועיל זה יותר. אלא ודאי רצו. שאין צורך לבוא לסברא דחוקה כגון הואיל. דלאו סברא פשוטה היא (כידוע לכל בר בי רב דחד יומא) ואי לאו דאמריה תלמודא. אנן לא הוה אמרינן ליה לגמרי. והוה קשיא להו להתוספות. מאי דוחקא דתלמודא. הא בלאו הואיל. נמי מיחזא חזי לעניים. כתרומה דחזיא לכהן בלא הואיל. ואע"ג דלא חזי לדידיה. מהני. ה"נ ליהני לדמאי כה"ג. אפילו תימא דלא חזי לדידיה כלל. ולזה יפה השבתי. דתלמודא הוצרך גבי דמאי לטעמא דחזי ליה דווקא. משא"כ לעניים. אע"ג דחזי בלא הואיל. מ"מ בדעתו תליא מילתא. ואיהו לא בעי למיתביה כוליה לעניים. מאי אמרת. אנן סהדי דלא מפקר נכסיה. דאתו כולא עמא ואכלי להו. הא לא מילתא. דאי נמי לא קעביד הכי. לית לן בה. דאה"נ ודאי סברא רחוקה היא שיפקיר אדם כל נכסיו. אלא מיהא כיון שיש לו קצת ציור במציאות. שרינן ע"י הואיל. שהיא סברא דחוקה. אלא שניתן רשות לבעלי התלמוד להשתמש בה מדוחק. ולא מתוך רווחה. אבל התוספות מיאנו משום כך בסברת הואיל. ותו אפילו לכשתמצי לומר. דה"נ מטעם הואיל קאמרי. אפ"ה לא דמי. דשאני הפקר. דאיהו גופיה מצי קדים זכי ביה. משא"כ להאכיל לעניים. דצריך דווקא ליתנו להם כולו. וק"ל. ועוד בהפקר. אפילו הפקירו בפועל. אין אחר רשאי לזכות בו. דאדעתא דהכי לא אפקריה. עמ"ש בס"ד במו"ק סרמ"ו. מעתה נסתלקה תמיהתו מעלי. ונהפכה אל הרודף ולא השיג ולא הציל. ואין לו אלא שכרו שכר שיחה נאה שהשיח דעתו לפי תימה שלו. ואני בתומי הלכתי. את אשר תמ"ה טהרתי. מידיעת התימה נקיתי. ותשואות חן חן למעכ"ת שלא העלים דברי השגותיו מאתי.

5משנה לחם מאכל עורבין עפ"ז דשביעית.

6משנה לחם בלח"ש ד"ה מדדין במקרה כמו אזרה לכל רוח. וחבריו.