לחם שמים על משנה שבת יח:ג

1חכמה. עמ"ש בס"ד בעזר אור ערך חכמה:

2ומחללין עליה את השבת. מ"ש בתי"ט כאן להוכיח מן הגמרא דתחומין דאורייתא. אף שיש קצת טעם בדבריו. מ"מ אינו נמלט מדחייה. דאשכחן בלישנא דמתני' דלשבות דרבנן קרי ליה חילול שבת. עיין באחרון דיומא [ד' פ"ג ע"א] ודוק:

3ועוד אין הכרח לומר דהך סוגיא אתיא דווקא כר"ע. אלא ספוקי מספקא ליה לתלמודא ברייתא כמאן אזלא. וה"ק מכדי תני קורין חכמה ממקום למקום. דכבר שמעינן דמחללין אף דבר תורה א"כ הא דתני ומחללין לאתויי מאי. דהא מרישא משמע נמי דמחללין אפי' באיסור תורה אי תיתי כר"ע. או דילמא כרבנן ס"ל. ורישא קמ"ל באיסור דרבנן ואשמעינן רבותא בסיפא לאתויי דאפילו איסור תורה שרי. והא מיהא דווקא איסורא גרידא דלית ביה כרת וסקינה. כגון כל פטורי דשבת וחצי שיעור ולאו דמחמר. אבל איסור כרת לעולם אימא לך דלא שריא. או אפילו תימא רבנן. ושרו רבנן אפילו איסור כרת בפיקוח נפש. להכי קמיבעיא ליה לאתויי מאי. אי לא מייתינן אלא איסורא לחוד. או אפילו איסור כרת:

4והכי נמי מסתברא טפי דאליבא דרבנן אזדא שמעתין. דאי הוה ס"ד דבעל הסוגיא דתיתי כיחידאה. פשיטא דלא הוה מיבעיא ליה מידי. דודאי לאתויי איסור כרת קאתי אליבא דר"ע. כיון דשמעינן ברישא דקשרי איסור תורה. הרי לא נשאר לנו לרבות עוד דבר אחר. ואין כאן שאלה ולא תשובה. אלא על כרחך משום דפשיטא ליה דכחכמים דפליגי עליה דר"ע מיתוקמא ואליבייהו שפיר איכא לספוקי לאתויי מאי. דאף על גב דודאי מייתינן איסור תורה. מ"מ מיבעיא ליה היכי דמי. אי איסורא גרידא. או אפילו איסור שיש בו כרת וכנז'. ופשיט ליה דלכ"ע פיקוח נפש דוחה שבת בכל ענין. והשתא לא תסייעיה לרי"ף מהא לגמרי:

5ומ"ש הרע"ב מג' ועד ז' לא אמרה צריכה אין מחללין. ר"ל אפי' חברותיה אומרות צריכה. ומש"ע ומז' ועד שלשים אפי' אמרה צריכה אין מחללין. צ"ע מאי שנא מהא דאמרינן גבי חולה בי"ה [יומא ד' פ"ג ע"א]. דאם הוא אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים א"צ. שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו:

6ושמא יש לחלק בין יולדת דסתמא בקיאין בגווה שפיר ויודעין שאין בה סכנה. ולא דמי לשאר חולה דצריך אומד כשהוא שותק. דמאכילין אותו ע"פ בקיאין. ואע"פ שהוא אומר אינו צריך. אבל חולי היולדת לאחר שבעה דלא בעיא אומד דידוע לכל שאין בה סכנה. ואין שואלין את הבקיאין בשבילה. שאפי' יאמרו שצריכה בטלה דעתם. והוא הדין היא עצמה:

7או דילמא איכא לפלוגי בין אומר צריך אני שברור אצלו שיסתכן אם לא שיאכילוהו ויחללו עליו השבת. ובהכי מיירי ההיא דלב יודע מרת נפשו. להיכא דלא ברירא ליה מילתא שיסתכן. אע"פ שאומר צריך אני. וא"נ כדכתיבנא מעיקרא דאפילו באומרת ברי צריכה אין מחללין. הני מילי בסתם יולדת שאין יודעין לה חולי. כי אם חולשת איבריה שנתפרקו מן הלידה. אבל אם חלתה חולי כבד כאישתא צמירתא אף על פי שהרופאים מסופקים. או אפילו אומרים שאין בו סכנה. מסתברא דלדידה שומעין אי אמרה צריכה אני מחללין אפילו לאחר שלשים: