לחם שמים על משנה שבת כג:ב

1ובלבד שלא יתכוין כו'. כתב הרע"ב חסורי מחסרא כו'. אבל עם אחר לא:

2ר"ל אפי' המנות שוות עם אחר לא. ובי"ט הוא דאסור. אבל בחול שרי במנות שוות אפי' עם אחר. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. דאז אפי' בחול אסור. כך צריך לפרש לשון הרע"ב וק"ל. והוא כדעת הר"ן. ואין כן דעת הפוסקים עיין בא"ח (סי' שכ"ב):

3קוביא פי' הרמב"ם כמו שחוק הפספסין והנרדישיר. וכתב בעל תי"ט ודומה לי שהנרדישיר הוא לשון לע"ז לשחוק שקורין בל"א שאך צאוועל. כן הוא ודאי ואינו לשון לע"ז אלא לשון תלמוד. שכן הוא בפ' אע"פ. וכך פירש"י שם נרדישיר שקאקי וידוע שהוא השאך שפיל:

4על הקדשים בי"ט. עבתי"ט שהביא פירושי' חלוקים במשנתינו. ולא נתיישב לי לשונה על פי שטתם. כי לדברי שניהן קשה למה שינה התנא את טעמו והחליף לשונו. דלהרמב"ם הכי הו"ל למימר. ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט. אבל לא על של חול. ולהראב"ד ודעמיה הול"ל ומטילין חלשים על מנות קדשים בי"ט ותו לא. אי נמי אבל לא על של חול. ותו קשיא לי מאי שנא דתנא הכא בי"ט והא בשבת קיימינן:

5ונ"ל לומר דבר הגון בזה ולפרש משנתינו כפשטה וכמשמעה. דמטילין חלשים על הקדשים סתמו כפירושו. על הקדשים להקריבן קאמר. דהכא בי"ט עסקינן דכל המשמרות שוות בו. וכדתנן בהדיא שילהי סוכה בשמיני חזרו לפייס כברגלים. דש"מ אף בי"ט הן מפיסין. והיו הקרבנות מתחלקות למשמרות. וצריך להטיל גורלות עליהן. לידע איזה משמר יזכה באיזה מן הקדשים הקרבים בו ביום ולא סגי בלא"ה דלא ליתו לאינצויי. וכמו שהיה שם פייסות לעבודות התמיד בכל יום. ואפי' בשבת שסתם שנו חכמים ד' פייסות היו שם. [יומא ד' כ"ב ע"א]. ועל כן קבעום הפייטנים גם ביוה"כ וכמו שיבואר במקומו בעזה"י. והא לא אצטריך לאשמועינן. דהא תני ליה התם בדוכתיה. וכדאי' נמי בהדיא בסדר יומא (דכ"ו ע"א):

6והכא מילתא חדתא קבעי לאשמועינן. דלא שייך אלא בי"ט. שהיו צריכין להטיל החלשים על בהמות הקדשים עצמן. כדי לידע מי ומי מהקרבנות ציבור שבו. לאיזה משמר יגיע. ותו משום דקבעי למיתני סיפא אבל לא על המנות:

7ובזה יש לי לומר ב' דרכים. אחד ירצה בו כמו שפירשו בגמ' אבל לא על המנות של קדשים דחול בי"ט. ואע"ג דעל מנות של י"ט מותר להטיל. היינו באגב דהואיל והותר הגורל על הקדשים כאמור. הותר אף למנותיהן. אבל לא דחול דהא אפשר מאתמול. ועוד שלא יבוא להקריבן ג"כ בי"ט:

8אך עדיין קשה לי על דרך זה דמ"ט שרי להטיל על מנות קדשים די"ט. מאי שנא משאר מנות. דאפי' בשוות. (למאן דס"ל הכי) אין מפיסין לאחרים. משום דסתמייהו קפדי אהדדי. כל שכן כהנים דבני נצויי נינהו. טפי איכא למיחש. ובהא מצינא למימר דמשום דלא שרינן להו. אלא במנות דקדשים שנשחטו בו ביום. מדכר דכירי וידעו ומחלי ולא קפדי. מכל מקום נרא' קצת דוחק:

9ודרך שני נ"ל אבל לא על המנות לגמרי קאמר. דעל מנות לעולם אין מגרילין. אפילו מקדשים שנשחטו בי"ט. וטעמא כדאמרן משום דלא גרעי מסתם בני אדם. שאסור להפיס להן מנה כנגד מנה. משו"ה אפילו בקדשים לא שרי להפיס אלא על הקרבתן בלבד. דלא סגי בלא"ה ולא שייכי בה איסורי מדה ומשקל:

10ובזה מתיישב ג"כ מה שהקשו התו' דהא בפ"ב דקידושין משמע דאין חולקין מנות קדשים ע"פ הגורל אלא חוטפין. והשתא אתי שפיר דמשום הכי נמי אסרוה בשבת לגמרי. כיון דבחול נמי אין נכון לעשות כן. אע"ג דבחול איסורא ליכא. ומרישא לק"מ דהא פרישנא לה בקרבנות עצמן. ובכן לשון המשנה מבואר היטב בלי גמגום כלל:

11אמנם בלשון הגמרא צריך לדחוק לפ"ז דהא דקאמר אבל לא מנות דחול. אכל מנות דעלמא קאמר דכולהו חול לגבה. אפי' שוות. (ואיכא מאן דשרי. אפ"ה מודה דבקדשים אסור מטעם האמור) וטעמא דמילתא הוא דאי שרית דשבת. אתי למיעבד אפי' בדחול. מ"מ כך חובתינו וכך יפה לנו. שענין המשנה ולשונה מתבאר בכך יפה יפה בלי ספק. והותרו עם זה כמה ספקות ודקדוקים מלבד הנזכרים. והשתא מתני' רבותא אשמעינן במנות דקדשים ודוק:

12משנה לחם בלח"ש סוף הדבור ודוק. נ"ב. ואיברא למאי דפרישית. אפילו רישא נמי צריכא הכא. דקמ"ל מטילין על הקדשים שבי"ט. אף כשחל בשבת (דלא תני ליה בהדיא במתניתין בשום דוכתא אלא הכא) דדבר הלמד מענינו הוא. דבמכלתין בשבת קמיירי בכולא. ולא נסיב בי"ט. אלא משום דלא שייכא כלל מהך מילתא כי אם בי"ט שחל בשבת. ודלא כמג"א (סימן שכ"ב) דקסבר דלא שרי אלא בי"ט דוקא.