לחם שמים על משנה שבת ח:ג

1פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. כתב בתי"ט תמיהא לי למאי איצטריך לפרש זיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו הקטנה. יעויין מ"ש הוא ז"ל בישוב דבר זה דוחק עצום ודבר בדוי. ועדיין אינו מתיישב כאשר יעיד המעיין:

2ול"נ דאצטריך לפרושי דאל"ה הוה אמינא מאי קטנה אחרונה. וכמוהו עוד במשנה (על דעתי) באחרון מסוטה קטנותן של חסידים שר"ל אחרונם וסופם של חסידים. שבודאי לא בא התנא להקטין איפת חסידותו ומעלתו של אותו חסיד. אדרבה כיון לומר שהיה גדולן של חסידים ותכליתן וק"ל. וכן עוד מזה כי מי בז ליום קטנות דזכריה שהוא היום האחרון לדעת רז"ל. והיה אפשר לטעות כך ולהכריח פירוש זה. מדלא תני פרשה קטנה שבמזוזה. שאז לא היה מקום לפרש באופן אחר והיא היא. ומפני מה שינה אם לא שנתכוין לדבר אחר:

3ואמינא ביה נמי טעמא מאי קפיד תנא לפ"ז אהך שיעורא דפרשה אחרונה דווקא. דהוה מצינן למימר ביה טעמא רבה. דכיון דארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זא"ז. בעי תנא דווקא כדי פרשה דחזיא ליה להשלימה לשלש פרשיות קמאי דעלמא דכתבינן ומנחי וחזו לה. אבל פ' שמע כיון דלא חזיא לאשלומי ולאצטרופי לפרשיות אחרונות הכתובות כבר קודם שנכתבה זו. דבעינן כסדרן. הוה אמינא דלא חשיבא. ולהכי לא משער בה תנא. ונקט בלישניה קטנה שבתפילין לומר שלאחרונה נתכוין וכדאמרן. ומשו"ה איצטריך למתני שהיא שמע:

4והא דקאמר שבתפילין השתא נמי לאו משנה יתירא הוא ולטעמא נקטיה. וזה מצחות לשון המשנה לכלול הטעם בנעימת הלשון להודיענו למה שיער בקלף כדי פרשה א'. ובדוכסוסטוס בעינן טפי כדי מזוזה שלמה. וקמ"ל מילתא אגב אורחיה דה"ט דהני שיעורין דפלגינהו מהדדי. משום דתפילין נכתבות על הקלף. וסתם קלף שחשוב הוא לתפלין הוא עומד. אף על פי שגם המזוזה כשרה להכתב עליו. מ"מ לא טרח אינש לאפוקיה לכתוב עליו מזוזה. מאחר שכשרה בדוכסוסטוס. הדר הוה ליה כמילתא דלא שכיחא דלא שיערו בו ונתנו לו שיעור מיוחד:

5אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מאיזה טעם הקלו בשיעור הדוכסוסטוס והחמירו בקלף. והלא לענין זה שוין הן תפלין ומזוזות שכולן פרשיותיהן מעכבות זא"ז. ואמאי בתפילין לא בעינן כל הפרשיות שבתפלין. ובמזוזה בעונן:

6איברא כד מעיינינן בהא נמי משכחינן טעמא לשבח לקיים דברי חכמים שכולם מתאימים. דבמזוזה קיי"ל כתבה על ב' עורות פסולה. להכי לא חזי למידי כי לית ביה אלא כדי פ' אחת. דלתפלין נמי דוכסוסטוס לא חזי. על כן הוצרכו לשער בו כדי ב' פרשיות. ולא סגי בבציר מהכי דלא חזי למידי. אבל תפלין שדינן על הקלף. אפילו כדי פ' אחת חזי ומצנע ליה. לכתוב גם האחרונות בעורות אחרות לאצטרופי בהדיה. והוי מילתא דחשיבא לגבי הוצאה. משו"ה מסתייה בהך שיעורא זוטא. ותנא דווקנא הוא דכייל בלישניה טעמא דמילתא למה נתן דבריו לשיעורין חלוקין. דוק ותשכח דכוותה טובא דאכפל תנא למיתני לישנא יתירא לאגמורין טעמיה. והרווחנו טעם יפה לשיעורין הללו. שלא פירשו לנו רבותינו מה ראו על ככה לחלק ביניהם:

7והתימה מהרבתי"ט שלא העיר בזה כי לפי דרכו בחשיבותה של פרשה קטנה. יקשה שגם בדוכסוסטוס הי"ל לשער כדי פ' א' דמאי אולמא דתפלין לענין זה. וכך י"ל גם כן שחשובה הואיל וכתובה במזוזה ודוק. שלדרכנו ניחא וא"צ ג"כ לטעם הבדוי מלב לתלות החשיבו' בקריאה שעל המטה. שאין לו שורש וענף והוא דבר שאין לו שחר במ"כ אין הדעת מקבלתו ולא לשון המשנה סובלתו:

8משנה לחם קלף עתי"ט. ונ"ל ע"ש כך נקרא קלף. העור שכלפי שער. על שם שנקלף מן הדוכסוסטוס. ודומה לקלפה חיצונה של פרי. תרגום ויפצל. וקלף.

9משנה לחם בלח"ש ס"פ מיוחד. בכן נתיישב הלשון היטב. ובלא"ה לאו דיוקא הוא. ליתני שמע ישראל גרידא. דאיכא למטעי בשמע ישראל אחרינא. כגון שמע ישראל אתה עובר (דברים כ"ט) ודכוותיה. ואין לדייק עוד. למאי אצטריך קטנה. מסתייה דלימא פרשה שבתפלין שהיא שמע ישראל. שזה אינו דקדוק לגמרי. כי אחר שהוצרך להאריך בלשון. לא היה נאה לומר פרשה שבתפלין סתמא. דהוה משמע מעקרא איזה פרשה שתהא. ליכא קפידא. והדר קאמר שהיא שמע ישראל. שהיה המשמעות כעין סתירה. בין תחלת הלשון וסופו. להכי מיתני ליה שפיר קטנה לרבותא. דאע"ג דקטנה היא שבארבע פרשיות של תפלין. אפילו הכי חייב עלה.