לחם שמים על משנה שקלים א:א

1באחד באדר משמיעין על השקלים. עיין פי' הרע"ב. והא דבעינן דווקא ל' יום קודם. נ"ל משום דהוא השיעור כדי שיבואו הרחוקים שבא"י. או שלוחיהם לירושלם עם שקליהם. דכל א"י הוא מדת ט"ו יום כי שכיחי שיירתא וכי ליכא שיירתא דאזלי ביממא וליליא. הוי שלשים יום. יעויין מ"ש בחי' פ"ק דפסחים באורך:

2ועל הכלאים. כתב הרע"ב ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפי' אחד באלף צריך לעקור הכל. דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי. ונאסרו ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. וכתב בתי"ט ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם עכ"ל:

3ולא ידענא מאי קושיא מי דמי ביטול טעם לביטול ממש. ביטול ממש ודאי לא שייך במידי דאי קאי לחודיה שרי. ועירובו גורם לו ליאסר. ואיך יבטל ע"י רוב מאחר שדרך איסורו בכך. הרי גם בבשר בחלב אין ביטול בפחות מששים. ורוב אינו מועיל לו לבטלו כיון שעדיין הטעם נרגש וטעם כעיקר. ועל כן אפילו בשאר איסורין שבתורה (למר מדאורייתא ולמר מדרבנן) אין ביטול כל זמן שהטעם קיים. שהרי האיסור כאילו ישנו בעין ואי אפשר לו להתבטל. כמו יבש ביבש שמתבטל ברוב מפני שאין האיסור ניכר. משא"כ בלח שניכר הוא ע"י הטעם המוכיח עליו ומגלה בושתו של איסור שעדיין לא נתבטל. וכ"ש בדבר שעירובו בדבר אחר גורם איסורו כבשר בחלב. שלד"ה אין לו ביטול מן התורה עד שיתבטל הטעם:

4והיינו נמי דקיי"ל בבב"ח אליבא דכ"ע חנ"נ כדכתבו המפרשים מה"ט משום דכל חד באפי נפשיה שרי. וכי איתנהו בהדי הדדי עירובן גורם האיסור. וזהו עצמו של איסור כל זמן ששניהם נמצאים ביחד. אע"פ שהאחד מועט מחברו. אך בהעדר הטעם נעדרה מציאותו ועבר ובטל ומסתברא דהיינו דרבא (חולין דקח"א) דאע"ג דס"ל דחידוש הוא אפ"ה אינו אוסר אלא בנ"ט. כדאיתא התם משום דדרך בישול אסרה תורה דגלי רחמנא דלא דמי לכלאים בכרם. והוא מטעמא דפרישית דאע"ג דחידוש הוא שחידשה תורה שמין אחד מועט יאסור את המרובה. לא אמרה אלא כשיש מציאות לשני המינין ביחד. משא"כ כשהאחד מרובה כל כך עד שאין מחברו בנותן טעם. כמאן דליתיה דמי. וע"כ מה שבטל בב"ח בס' זהו לפי שגם הטעם נתבטל במיעוטו (דבלא"ה לאו מששא אית ביה דכמה אמוראי סברי טעמו ולא ממשו בשאר איסורין לאו דאורייתא עיין חולין דצ"ח ברש"י). דהכי קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא בטפי מס':

5ואינו דומה לביטול ברוב שישנו לאיסור בעין. אלא שהרוב רבה עליו ומבטלו מגזרת הכתוב. אע"פ שהוא בעין שהרי הוא האיסור אחר הביטול. כשהיה קודם שנתבטל. ואעפ"כ התורה עשאתו כמי שאינו ואינו ניכר אחר שנתע' ברוב. אבל כשהטעם בטל ואינו נרגש. לא מחמת הרוב בלבד הוא מתבטל. רק שדומה שאין כאן עוד שום דבר מן האיסור כלל. אלא נתהפך לעצם אחר ולא נשאר בו מאומה מהאיסור:

6משא"כ בביטול יבש ביבש שאע"פ שבטל בשאר איסורין חד בתרי. מ"מ אין הרוב עושה את המתבטל כאילו אינו. שהרי לא נשתנה בכלום. ולא עוד שאע"פ שהוא נרגש שנתרבה כמותו. גזרת הכתוב היא שיחזור להיתר כאילו נשתנה בעצמותו:

7ולכן כאן בכלאי זרעים דחידוש הוא שחידשה תורה לאוסרן ע"י התערב המינין זה בזה. על כרחך אינן בטילין ברוב. כיון שדרך איסורן בכך וכבשר בחלב בפחות מס' דמי וכנז'. דכיון דחדית לן רחמנא דלא שייך הכא ביטול ברוב כבעלמא. א"כ לא מהני להתיר אפי' א' באלף. מאחר שאין בהן תורת ביטול ברוב. ואינן ניתרין אלא בביטול עצמו של המין האחר. באופן שלא ישאר רק מין א' עומד לבדו. וכל זמן שנשאר אפי' א' באלף. היאך יקבל הביטול. והוא לא נשתנה כל עצמו. מעתה תרי כמאה ומאה ואלף כתרי דלא מהני מידי לבטולי כה"ג. במקום שהתערובת הוא האוסר שגילתה תורה שאין הרוב עושה ביטול. וזה ברור מאד בעזה"י:

8ועוד שכאן האיסור ניכר כי מין א' במין אחר אפי' דבר מועט בהרבה אי אפשר שיתערב מבלי שיוכר שכל א' משונה מחברו במראיתו ובתמונתו. משו"ה אפי' א' באלף לא בטיל כדכתב הרע"ב:

9וא"ת לזריעה מ"ט שרי כל שאין רובע לסאה. י"ל משום שנתערב בהיתר קודם הזריעה. שלא היה אז בדעתו לזורעו. ובענין זה ודאי בטיל מין מועט לגבי מרובה שקשה להפרישם ולא קפדי אינשי אפורתא כה"ג. ואין התערובת בתלוש אוסר. לכך אף שנמלך לזורען מותרין הן כשהיו. ובדין הוא דאפי' ברובע לסאה. לא היה צריך למעט. דבהיתירא איבטיל ברובא. ומדאורייתא משרי שרי. ולא מיקרי זורע כלאים. אלא מדרבנן בעלמא צריך למעט וכדפירש הרע"ב. כל זה ברור לענ"ד ביישוב תמיהה ראשונה של התי"ט. ואולי גם התוספת בע"ז לכך נתכוונו אלא שסמכו על המבין:

10עוד כתב התי"ט ז"ל ועוד תימה דמשנ' שלמה היא כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה עכ"ל. וגם ע"ז נפלאתי דכוונת הרע"ב פשוטה וברורה ולא עלה על דעתו דבר זה לומר שאין ביטול לכלאי זרעים ושמפני זה אסורין באכילה. דפשיטא באכילה מותרין ולא צריכי ביטול. דאפילו גדלו באיסור מותרין כדילפי' היתירא דידהו מקרא. ולא נתכוון הרע"ב בזה שאמר דכיון שנאסרין ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול. רק לענין עקירה דמיירי בה הכא במתני'. משום דכלאי זרעים אסורים גם מלקיים וכמו שביאר הרע"ב בסוף לשונו. באומרו דלא שייך ביטול וצריך לעקור הכל חוץ א' מהמינים:

11ושני הפירושים שכתב הרע"ב במחובר עסקינן לעקור הזרע אחר שלא לקיים כלאים. ויש ביניהם שלפירוש הראשון אין צריך לעקור אלא כדי שיתמעט מרובע לסאה. ולפי' הב' צריך לעקור הכל עד שלא ישאר כי אם מין א' לבדו. ומה שאמרו במיעוט בית רובע ענינו לפי הפי' הב' להתיר לזרוע. דלא מיתסרא זריעת התערובת. אלא מפני מראית העין. ומשו"ה במיעוט כזה סגי. וכדכתיבנא לעיל מפני שהתערובת בתלוש אינו אסור. ומתבטל מעצמו כל שלא נתערב בידים על מנת לזרעו. ולפיכך הותר אח"כ לזריעה שאין שם כלאים על התערובת. וקמ"ל בפי' הב' אע"ג דהוה שרי לזרע. כגון שהוא פחות מרובע לסאה. אפ"ה מצווין עליו לעקרן לכי גדלי. ולא מהני מה שנתבטלו כבר והותרו לזריעה להתירן בשביל זה בקיומן אלא צריך לעקור דלענין זה לא שייך בהו ביטול:

12וכללו של דבר שני איסורין הן בכלאי הזרעים ואינן תלויין זה בזה לענין ביטול. שיש חילוק בין זריעה לקיום. שאע"פ שיש כאן תערובת פחות מרובע לסאה. דכבר נתבטל ואשתרי לזריעה. דהיינו משום דבטל מקודם שלא היה דעתו לזרע מתחלה. והועיל לו להתבטל לענין זה מכיון שאין נחשב ואין בני אדם מקפידין עליו. דבזריעה בעינן שיכוין לזרוע כלאים גמורים. וההיא שעתא דהיתירא הוו ולאו כלאים נינהו. דבלא כוונה איבטילו להו ממילא בתלוש:

13ומ"מ לא מהני מידי למשרינהו לקיימן לב' המינין כשיצמחו. שזהו איסור אחר הבא לאחר מכאן. ואינו תלוי במעשה האדם ובכוונתו. שהרו אפי' עלה התערובת מאליו אסור לקיימו. כדמשמע בפ"ב דכלאים בתלתן שהעלתה מיני עשבים שאין מחייבין אותו לנכש. ודווקא בכה"ג דלמיעקר קיימי. דלא ניחא ליה בהו וסופו לעקרן. ושמע מנה דעקירה בעו אע"ג דעלו מאליהן. וא"כ הדבר ברור שאין מועיל כלום. מה שהותרו לזרוע להתירן אף בקיום. דקיום מילתא באפי נפשה היא דבכל אופן שיצמחו הכלאים. בקום עקור קאי אפי' עלה מאליו בלי זריעה כנז'. דלא שייך השתא ביטול ברוב מאחר שדרך איסורו בכך. ופשוט מאד דאף מה שנזרע בהיתר לא עדיף לענין קיום ממה שצמח מאליו בלי זריעת אדם. אדרבה ודאי מיגרע גרע ואיני חושב שיסתפק בזה אדם. אבל הם דברים ברורים מאד בעזה"י:

14ופירושא בתרא דהרע"ב נכון ביותר ולא כמו שחשדו בתי"ט בדבר שתשב"ר אין נכשלין בו. ונהפוך הוא ששגג הרבתי"ט בכוונת הרע"ב באומרו אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול. איהו סבר דלכל מילי קאמר וגם לענין איסור אכילה. וליתא אלא לענין הקיום הוא דלית להו ביטול שצריך לעקור. ולא יקיים אלא מין א'. ואם עוקרן גם יחד ומניחן בתערובתן אף הן מותרין באכילה. ושפתי הרע"ב ברור מללו כדאמרן:

15משנה לחם בלח"ש ס"פ באורך. נ"ב. ובגמ' דפרק בני העיר מוקמינן למתניתין. אפילו אליבא דרשב"ג. דס"ל שתי שבתות שואלין ודורשין לפני הפסח. ומשום שולחנות קדמינן מאחד באדר. משמע לכאורה. דלאו היינו טעמא. איברא דאיכא למימר מאן דס"ל שתי שבתות. נמי מה"ט קאתי עלה. ולא בעי אלא לפום שעורא. כי אזלי ביממא ובליליא. וקאי ליה רשב"ג בשטתיה דאבוהי. מ"ג פ"ק דתענית. עמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הרע"ב במשנתנו. ב"ד שולחין בכל ערי ישראל. דמשמע ר"ל ב"ד הגדול שבירושלם שולחין שלוחיהם. לא ידעתי מניין לו זה. ועיינתי בדברי שני ראשי המפרשים. רש"י והר"מ. ולא מצאתי בהם כלשון הזה. אלא כך אמרו. משמיעין בהכרזת ב"ד. ופשוט דסתמו כמשמעו. וכן כל ב"ד בעירו. עושין הכרזה זו בכל המקומות. והטרחת שלוחין למה. גם לא היה מספיק להם שלשים יום. ואצ"ל שאין די בשתי שבתות. ומתניתין נמי דייקא. דקתני סיפא ויוצאין. וק"ל.

16משנה לחם שם ס"פ מהאיסור. נ"ב (והיינו נמי דקיי"ל במעמיד בעור קיבת כשרה. אם יש בה בנו"ט. הוא דאוסרת. ובציר מהכי לא. אע"ג דאוקומי מוקים. ודבר המעמיד לא בטיל אפילו בשאר אסורין. אלא משום דכל כמה דלא יהיב טעמא. לאו בשר בחלב הוא).

17משנה לחם ועושין כל צרכי הרבים עתי"ט בשם הר"מ וכ"מ. שבכל זמן משקין את הסוטות. אין הדבר כן בהחלט. אלא דווקא אם נמצאת מנחת שעורין מן הישן. אבל מן החדש. אסור עד אחר עצרת.