לחם שמים על משנה שקלים ב:ה

1מותר נזירים. אם גבו מעות לקרבנות נזירים. ונ"ל דר"ל לסתם נזירים דאילו לנזירים ידועים מה לי ליחיד מה לי לרבים עכ"ל התי"ט:

2ואינו נ"ל דא"כ אין כאן מותר מאחר שגבו לנזירות סתם. פשיטא דלהכי קאי ואמאי קרי ליה מותר. ותו קשיא עליה דאי הכי בכולה מתני' ליכא מידי בין רבים ליחיד. דאם לצורך רבים ידועים גבו. דינם כיחידים בכל הני מילי. א"ה כולה כדי נסבה דמפליג בין רבים ליחיד. ולא הו"ל לפלוגי אלא בין גבו לנזירים ולעניים כו' סתמא או לנזירים ועניים אלו. וממילא שמעינן נמי ליחיד הידוע. אלא ודאי דלרבים לא שנא סתמא ל"ש ידועים הכל שוה:

3וטעמא מאי נ"ל כיון דאדעתא דרבים גבו. אפי' ידועים דינן כסתם. משום דגובין הרבה לצרכיהן. ואין דעת הנותנים רק להספיקן בראוי להם. והמותר יסמכו עליו עניים אחרים. משא"כ כשגובין לצרכי עני א'. סתמא דמילתא אין נזקקין לו למתנה מרובה כי אם לכדי צרכו. ואע"פ שהותירו אחולי אחלוה לגביה:

4מותר נזיר לנדבה. מדלא מפליג משמע דאפילו מותר נזירות דטהרה נמי לנדבה אזלא. סתמא כר"א הקפר דאפילו נזיר טהור נקרא חוטא. עיין נדרים (ד"י) ואע"ג דקרבנות דטהרה לאו לכפרה אתו (עמ"ש בס"ד בחי' לא"ח סי' א' ודילמא מודה בה ר"א) שמא מ"מ מקופיא מכפרי. או דילמא ד"ה היא ובמותר אשם דנזיר טמא מיירי. דעל חטא קאתי כדכתיב בהדיא. אבל ראשון נראה עיקר:

5ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו פי' נפש עיין מ"ש בס"ד בדרוש (שדרשתי על העמדת מצבת אבא מארי הגאון ז"ל) קראתיו יציב פתגם. ושם ביארתי בעזה"י ענין נחמד בטעמא דהני תנאי דמתני' אכול דבש מתוק לנפש:

6משנה לחם מותר פסח שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה כפסח. הכי איתא בגמרא פ"ט דפסחים. וכ"ה בתוספתא. וצ"ע שלא זכר הר"מ דבר זה בשום מקום מחבורו. והוי יודע שמותר פסח כולל גם אם מתו בעליו. או נתכפרו באחר. עיין פ"ט דפסחים.

7משנה לחם מותר שבוי. לשבוי כו'. ואם לא הוצרך כלל למעות שגבו לצרכו. כגון שמת קודם שנפדה. נחלקו הפוסקים אם חוזרים המעות לנותנין. או זכו בהם יורשין. כמבואר בי"ד (סרכ"ג) והובא גם בח"מ (סרפ"ג). ובהא תליא נמי ההיא דבח"מ (סרנ"ג) באומר תנו מנה לפלונית לנדוניתה ומתה. אי זכו בה יורשיה. ודברי הרב בש"ע צ"ע. שנראין כסותרין זא"ז. במה שהחליף השטה. לסתום סימן רפ"ג. כדעת הרא"ש. ובסימן רכ"ג כדעת הרשב"א. והא ודאי חד דינא הוא בתרוייהו. והרב בהגה פוסק בשני המקומות כהרא"ש. ולענ"ד דעת הרשב"א ברורה. ובשתיהן זכו בהן לגמרי משעת גוביינא. הרי הן שלהן לכל דבר. אפילו עדיין לא באו המעות לידם. כבר זיכה להן הגבאי. ושוב אין הנותנין יכולין להשאל על נדרן. ורשאין לעשות בהן כל צרכן. וממונם הוא לכל דבר. להורישו ליורשיהם. ולא ידענא לגמרי מנ"ל להרא"ש דבעינן דווקא שיעשו המצוה במקצת. לשיזכו במותר. והא כתיבנא לעיל במותר הפסח. דהוא הדין אם נתכפר באחר. ושארא נמי בכלל מותר נינהו. ודכוותה נמי במותר עני ונזיר. וכל הני דמתניתין. אטו אי לא אצטריכו להו. הדרי לנודרים. הגע בעצמך עני שגבו לצרכו. ואח"כ מת או נתעשר. וכי אין המעות שלו. אחר שעני היה. באותה שעה שהוגבו המעות לצרכו. פשיטא דזכה בהן. והן שלו. וכמו שפטור מלשלם אם אכלן והעשיר. הוא הדין נמי אפילו עדיין הן קיימין. אינן חוזרין לנותנין. אלא עושה בהם מה שרוצה זה פשוט מאד לענ"ד. וגדולה מזו אמרו. אם חסר לו אחד. ואלף דינרין נותנין לו כאחד. יטול.

8משנה לחם מותר המת בונין לו נפש כו'. כתי"ט ול"פ אם יש עוד מותר. ונ"ל דלאו דיוקא הוא. כי כבר נז"ל דסתמא לא נזקקין לו למתנה מרובה. וכי נמי יש עוד מותר. מי לא מצו למעבד ליה נפש מאבני שישא ומרמרא. או אפילו מכסף וזהב וא"ט ומרגליות. מהו המונע. כל ישראל ראוין לכך. אצ"ל אם הוא אדם גדול.