לחם שמים על משנה שביעית ד:ב

1שנטייבה. שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ"א כן פי' רע"ב:

2ופירושו זה אינו מכוון למ"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו"ל לרע"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי:

3והוי יודע שרש"י פירש בגיטין [ד' מ"ד ע"ב] ובמ"ק [ד' י"ג ע"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ"ש חרישה דאוסרת אפי' פ"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב"ד ז"ל בהשגות [פ' א' הל' י"א]:

4ודע שמ"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ"ד דחרישה אינה אוסרת ד"ת. וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א מהלכות שמטה [שם]:

5אין אוכלין פירותיה. יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין:

6ובהכי עסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב"ש וב"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ"ה אסרי ב"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית:

7ומ"ש בתי"ט. בטעמא דב"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב"פ אבל חרישה א' לכ"ע שריא אף לכתחלה) ולב"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ"ל כוונתו בודאי ודוק. צל"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב"ה. וכ"כ הר"מ בפ"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב"ם. הא ע"כ לאו היינו טעמא דב"ה ולדידן ניחא בס"ד ודוק:

8שוב זיכני השי"ת ומצאתי בפי' הרא"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב"ש וב"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני: