לחם שמים על משנה שביעית ד:ד

1המדל. פירש הרע"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ"ל תי"ט:

2ולא ידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב"ם. דאכתי תיקשי הא קיי"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע"ג ע"ב]. א"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר"מ כריתת אילני הזתים לגמרי:

3איברא הא תנן לקמן מ"ו המזנב בגפנים. ופירש הר"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר"מ שכורתן לעצים. ותדע דע"כ הכי הוא. דאל"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ"מ שרי ודוק. (וכ"כ הרע"ב והר"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת"יט לשטת הר"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא.

4ואם תרצה לומר שכבר נשמר הר"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי"ט בכך. א"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה:

5ומ"ש הרב תי"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע"כ צ"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ"ל בפ' לולב וערבה ד' מ"ד ע"ב] ובפר"י [ע"ז] (ד"נ ע"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו:

6הוא הדין נמי נימא אנן דמשו"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא"ה נמי. ואע"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ"ש לעיל מ"ד פ"ז דפאה: