לחם שמים על משנה שביעית ז:ז

1ורד חדש. של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ"ל הר"ש ז"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור:

2וצריך להבין הא דקאמר הר"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר"ש כדכתב לעיל במ"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור:

3ותו קשיא לי בדברי הר"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע"כ:

4ותמה על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא"כ על כרחך להר"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ"ש הר"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ"ע מנ"ל:

5ונראה לי דהר"ש נמי ס"ל כמ"ש הר"מ ז"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר"ש מ"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא.

6אבל ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה:

7וה"ק ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ"ט. וה"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד:

8והשתא הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע"כ הירושלמי גופיה נמי ס"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר"ש הבין בו כן:

9אלא דאיכא בינייהו. הר"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי:

10אבל באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר"ש. דאע"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ"מ ס"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ"ע מודו דורד חדש אינו נ"ט.

11והרבתי"ט הבין דהר"ש מפרש אליבא דהירוש' דה"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז"ל. א"כ מ"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע"ב דאף קודם הביעור בנ"ט עכ"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע"כ. ור"ל דבין חדש בין ישן משמע:

12איברא לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ"ט וזה אנ"ט. דמשו"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה"ט דשרי. משום דליכא נ"ט לגמרי. ול"ק מידי דהר"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק"ל:

13ונפלאתי מאד ממ"ש הרבתי"ט דהר"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ"ט. ורצה לפרש לשון הר"ש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע"כ. ולפ"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק"ל. וחשב שכן דעת הר"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ"ט. אם במינו דינו בנ"ט. כ"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם:

14הרי שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר"ש כמ"ש תי"ט. אבל הברור כמ"ש דאפ"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה"י:

15ומין במינו כ"ש. מ"ש הרע"ב והר"ש ז"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ"ל ז"ל ואף על פי שהרבתי"ט ז"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר"ש ז"ל. חלילה לו להר"ש ז"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי"ט ז"ל לחשוד הר"ש בכך:

16ואולם אני תמיה בהפך מאין למד הר"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א"כ מ"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ"ט:

17ואיברא טעמיה דהר"ש נ"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי:

18אבל מ"מ לענ"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום:

19והגע בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע"ז יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס"ה ע"ב]. וה"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק:

20וא"כ הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק:

21שביעית אוסרת כל שהוא במינה. כתב בתי"ט ז"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה:

22אלא שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י"ל כמ"ש הרבתי"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר"י דפרקא קמא (דכלאים מ"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ"ח ע"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה:

23ומשו"ה נ"ל דלק"מ תמיהת הר"ש וק"ל. ומ"מ קושית הרב תי"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא:

24ולבר מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר"ש ז"ל לא קאמינא וכדכתיבנא:

25אבל תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ"ט בקדרה. בכ"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ"ל תרתי:

26ואב"א לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ"ל דאפ"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער:

27וסיפא מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה"ג נמי אוסר מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי"ל בכל דוכתא דאוסר בכ"ש [ביצה ד' ג' ע"ב]:

28דהיינו טעמיה דר"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט. פירוש דר"ש ס"ל דאין שביעית אוסרת בכ"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע"כ ס"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין:

29משו"ה תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו"א דה"ט דמחמיר בכ"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו"ל דבר שאל"מ. סד"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ"ט. קמ"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל"מ לדשאל"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל"מ דעלמא. אלא ל"ש. והשתא א"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ"ש במ"ח פ"ט בס"ד: