לחם שמים על משנה סוטה א:ה

1שוברת כתובתה. לשון רע"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר.

2ויוצאת לשון תי"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה.

3שעל פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס"ד.

4ומטהרין היולדות. עפ"ז דשקלים מ"ג. ומ"ש שם בס"ד.

5ומטהרין המצורעים. הוא הדין למצורעות.

6וכהן שעלה ע"פ הגורל. ואפילו הוא כ"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש"ל בפ"ג.

7היה לבה נאה. ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ"ש ז"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ"ל מ"ש ר"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ"מ צריכה כפרה ע"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע"פ שלבה נאה בעצם. מ"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ.