לחם שמים על משנה סוכה א:ח

1בשפודין. לשון הרע"ב אינן ראויין לסיכוך לפי שאינן גידולי קרקע עכ"ל. ואעפ"י שהמתכות מתגדלים וצומחים בבטן הארץ. מכל מקום אינן צומחין לחוץ ואין גדלים על פני הקרקע. כפסולת גורן ויקב וב"ח. שיוצאין מן הקרקע:

2והכי נמי עפר פסול לסכך מהאי טעמא כדלעיל מ"ז (כמ"ש הר"ן) אע"פ שיש מין אדמה שצומחת ומתגדלת אחר שחופרין אותה. כנראה בארץ מלחה. וממנה עושין במקומנו חתיכות (שקורין בל"א טור"ב) שמייבשין אותן להבעיר בהם אש. ואותן החפירות חוזרות ומתמלאות. וניכר שהוא עפר הגדל וצומח. אעפ"כ הוא פסול לסיכוך. מטעם האמור שאינו דומה לגורן ויקב. איברא דבשפודין לא צריכנא להך טעמא. דבלא"ה פסילי. משום דבני קבולי טומאה נינהו:

3אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה. כתב הרע"ב לאו דווקא כמותן ממש. דהוי פרוץ כעומד ופסול וכ"כ הרמב"ם. וכתב תי"ט ותימה דבפ"ק דעירובין כתבו דפכ"ע מותר. עיין מ"ש בשם המגיד והב"י בזה:

4ואף אני העני אענה את חלקי. ולענ"ד הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואפריין נמטיי' לטוביינא הרמב"ם ז"ל. דפסק הכא כמאן דפסל בפכ"ע. אע"ג דמסקינן הילכתא בעירובין כמ"ד פכ"ע מותר. היינו דווקא בעירובין דהתם דייקא מתני' כרב פפא. כדאי' התם. אבל בעלמא לא קיי"ל כוותיה. דהא איתותב כדאיתא:

5ותו טעמא רבה אית בה נמי דלא דמו להדדי סוכה ועירובין. דאם קבעו שם הלכה כדברי המקל. הקלו במחיצות שאין עיקרן מן התורה. (ודכוותה אשכחן ריש עירובין דמשני רבינא סוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן ודוק). לא נקל בסוכה שפסולה בסכך פסול מן התורה. ובשל תורה קיי"ל בכמה דוכתי מחצה על מחצה אינו כרוב כדאיתא בהשוחט [דף כ"ח ע"ב]:

6וראיה ג"כ דהכא גבי סוכה לא קיי"ל כר"פ. מדאוקמה ר"א למתני' דהכא במעדיף. דאתי כר"ה בריה דר"י. ורבי אמי קדים טפי לר"ה ולר"פ. ורבא נמי מדמתרץ למתני' אליביה. ש"מ דהכי סבירא להו:

7ומדמותבינן מדהכא לפכ"ע דפליגי ביה לענין מחיצות. לא תידוק מידי דכי הדדי נינהו הנך מתנייתא לענין זה. דלרב הונא שפיר מקשינן. דאי ס"ד דמתני' דהכא מכשרא בסוכה פרוץ כעומד. כ"ש דמותר במחיצות וק"ל. אבל לפום מאי דפרקינן למילתיה דר"ה הכא. הילכתא כוותיה:

8ובהכי מתיישב נמי הא דבהישן רב פפא גופיה פסיל בכי הדדי. אע"ג דלדידיה פכ"ע כשר. אלא ע"כ דבהל' סוכה ר"פ מודה ודוק. ושכתב הרמב"ם שכן הדין בכל התורה. נ"ל דלאו דווקא ואין כוונתו אלא בכל תורת מחיצות:

9כשרה. כתב תי"ט וכשאין בהן בסכך הפסול כשיעור הנז' במשנה יו"ד עכ"ל. זה צל"ע דאע"ג דכך כתוב בטור וש"ע. היינו לפ"ד התו' והרא"ש דווקא ע"ע. איברא לפירש"י אין זה מוכרח:

10ועדיין אפ"ל הא דסכך פסול פוסל בד'. כשאינו בטל ברוב הוא. אבל לפי מאי דאוקימנא למתניתין במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר. שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפי' בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי. ומשמע דהנך אוקמתי דהילכתא נינהו. וכדכתבינן לעיל בדעת הרמב"ם. ומשו"ה סתם לן תלמודא הכא. וגם לא אישתמיט א' מהמפרשים להזכיר כאן שיעור השפודין:

11משנה לחם ז"ל מהרד"נ דיין ע"ה. ד"ה כשרה כו' כתב הוד תורתו וכשאין בהם בסכך הפסול כשיעור. כתב רפ"מ זה צ"ע עד איברא לרש"י אין זה מוכרח. ועדיין אפשר לומר הא דסכך פסול בד' כשאינו בטל ברוב. אבל במסקנא דאם נתונין שתי נותנן ערב. דמטעם ביטול סכך הפסול בכשר שרבה עליו נגעו בה לפירש"י. איכא למימר דכשרה אפילו בשפודין רחבים ד'. והכי מסתברא טפי עכ"ל. תמיה לי מאי מהני דרוב הוא בכשרות. לבטל להא דא"ר דב"ר סכך פסול פסול בד'. ומפרשים הפוסקים טעמו של דבר. דד"ט הוא דבר חשוב חוצץ בין כשר לכשר. ולא נשאר בכל חציו שיעור סוכה (ויעיין מר בתו' די"ז ד"ה אויר פוסל) וצירוף נתבטל בדבר החוצץ וא"כ כאן אם מקרה סוכתו בשפודין רחבים כשיעור ד'. מאי מהני. אפילו הריוח שביניהן יהיה כשיעור ו' טפחים וחצי מאי מהני. עכ"פ בטל הצירוף. ולא יהיה כאן בכל שיעור ריוח שביניהן שיעור סוכה. משא"כ אם מקרה סוכתו בשפודין פחות מד"ט מצטרפין כל הריוח שביניהן לשיעור ולזה מהני. שפסול בטל ברוב סכך כשר לרש"י. ואפילו בזה ממאן תוספות בפירש"י. והקשו רש"י אהדדי. דלעיל פירש דווקא בחבטן שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול והי ניהו כשר. ואני אוסיף להקשות על פירש"י אם איתא לפירש"י למה נקט המתניתין אם יש ריוח ביניהן כמותן. הו"ל לאשמועינן טפי אפי' אין ביניהן ריוח כמותן. רק ביש ביניהן כל כך שיהא למטה בארץ עדיין חמתה מרובה מצילתה. ואכתי לא הפסול גרם הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה. וא"כ כשרבה עליו סכך כשר נמי למה לא נתבטל הפסול ברוב כשר לרש"י. דמה לי לרש"י אם הריוח כמותן. א"כ הפסול גרם כ"כ הכשר סוכה כמו הפסל כשר. ומן התורה לעולם רובה בכשר בעינן. ואפ"ה סבר רש"י כיון שהרוב סכך הוא כשר. בטל הפסול ברוב כשר. א"כ הה"ד נמי מטעם זה אפילו הריוח אינו כמותן רק כנ"ל. למה לא יהא נתבטל הפסול ברוב כשר. אלא ודאי העיקר כפירוש תוספות דגרסינן והא אי אפשר לצמצם וכפירושם בד"ה פרוץ כעומד. ובין כך וכך הבו דלא לוסיף על פירש"י דמהני רובה הכשר אפילו בשפודין רחבים ד' שנתבטל נמי הצירוף של שיעור סוכה. ואם שגיתי יודיעני רפ"מ. כי לענ"ד מ"ש ברור וצלול עכ"ה.. אי"ע במ"כ כל הדברים הללו יגעים. ולמרכז האמת אינן נוגעים. דאדקשיא ליה עלואי. מאי מהני רוב כשר לבטל סכך פסול בד"ט דחשיבי ומתבטל הצירוף. תקשי ליה מאי דמקשי רבה לרבנן דבי רב. ומה אילו איכא סכך פסול פחות מג' דכשרה. אע"ג דאיכא טפי מששה טפחים באמצע דמפסקי. ותקשי היכי מצטרפי ב' חצאי הסוכה. הרי יש עכ"פ חציצה ביניהן יותר מו"ט וכן אילו איכא ב' טפחים (או פחות מעט) סכך פסול. ואויר פחות מג'. וב"ט פסול. דהו"ל חציצה קרוב לשבעה טפחים. ואפ"ה כשרה לכ"ע. ואי טעמא משום חציצה והפלגה. מה לי ע"י סכך פסול לחוד. או ע"י ס"פ ואויר. ותו לרב דס"ל סכך פסול בין באמצע כו' בד"א. מאי אוכא למימר. אלא ודאי כי אמרינן סכך פסול פוסל. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. היינו דווקא בדליכא רובא כשר דקמבטל ליה. ופירש"י עיקר. אכן אם מעכ"ת לא כן ידמה. מחמת שהתוספות הקשו דרש"י אהדדי. משו"ה לא איריא. יעויין מ"ש תוספות עצמם לעיל (דט"ב) ותדע דלק"מ. גם הקושיא אחרת דקשיא להו דר"פ אדר"פ. כבר ישבנו בטוב טעם בס' לח"ש. איברא לדידי פרוש התוספות קשיא לי בגויה. דמאי פריך והא אי אפשר לצמצם שלא יהא אויר משהו בין הכשר לפסול. ונמצא שאין הכשר מרובה על הפסול והאויר. ומאי קושיא. והא כיון דלא שוו שיעורייהו דפסול ואויר. לא מצטרפי אפי' טובא כמש"ל. כ"ש כי האי פורתא אויר. דלא מהני לאצטרופי לפסול. לשווייה רובא. וליכא לשנויי אלא בדוחקא. ברם מש"ע ואוסיף מעכ"ת מדיליה. להקשות על פירש"י ולהוכיח שפירוש תוספות עיקר. מדלא אשמעינן במתניתין רבותא. אפילו אין ביניהן ריוח כמותן. רק שיהא כל כך אויר. שיהא למטה חמתה מרובה מצילתה. שנמצא הפסל כשר גורם הכשר סוכה. דברים הללו אינן אלא תימה מדקאמר אפילו אין ביניהן ריוח כמותן רק כ"כ שיהא למטה בארץ חמתה מרובה. מכלל דכרש"י מפרש לההיא דזוזא מלעיל כו'. א"ה מי מצית אמרת דאפילו פחות ממחצה תיהוי כשרה. והא אפילו במחצה על מחצה. אע"ג דאיכא למימר א"א לצמצם. ודילמא איכא רובא. איפליגו תנאי ואמוראי. ואזלינן לחומרא. אבל דלהוי רוב בטל לגבי מיעוט. זה דבר בטל מעצמו וליכא דאמר. ועד כאן ל"ק דמהני ביטול (אף למאי דמינכר) אלא במקום רוב הצריך לדבר. והיינו דסגי במתניתין בכמותן למ"ד מחצה על מחצה כרוב טעמא דהאיכא רובא. ולמ"ד אינו כרוב ואצטריך לאוקמה במעדיף או בנותנן שתי וערב. דהוה ליה רובא דצריך לסכך מיהא. דכי שקלת ליה. ליתא לסככה. אבל במיעוט כשר. גבי רובא דפסול. ליכא למימר נייתי רובא סכך כשר ונשדי עלויה. לבטולי לפסול. דכיון דכל חד לחודיה קאי. וכי שקלת לכשר. איתיה לסככה. ודי בפסול לבדו. כה"ג לא מבטל חדא לחבריה. אפילו רוב ממש. למיעוט גמור. לא. כ"ש כי איכא נמי רובא (בפסול) דאיתא קמן. ר"ל למעלה בעצם הסכך. תו לא חיישינן לרוב חמתה שלמטה (ועוד טעה נמי בהא. דאי שמע כי הדדי למעלה פסולה. משום דידוע שחמתה למטה מרובה. היכא שמע דאיכא לאשכוחי נמי במיעוט אויר. שיעשה למטה חמתה מרובה. שמא אינו במציאות כלל. ולא פסיקא ליה לתנא. וק"ל ושמא טעה במ"ש בסימן תרל"א ס"ב. ולא קרב זה אל זה. וק"ל) ואטו בכולה נמי נימא הכי. ר"ל אע"ג דסיכך בסכך פסול. יניח עליו סכך כשר הרבה ויבטלנו. הא ודאי לאו מילתא. כיון דכי שקלת לכשר. קאי פסול. ויש בו כדי סכך לבדו. כדלא מהני אפילו איפכא. היינו לפסול שע"ג הכשר. שאינו פוסלו מטעם זה. כמ"ש תוספות הנ"ל (דט"ב) להכי מיעוטא נמי לא ס"ד דמהני להכשירה בחמתו מרובה. כיון שיש בפסול כדי לפסול. מטעם רוב שחשוב ככולו בכ"מ. והדבור בזה יתרון. לפיכך פירש"י במקומו עומד על חזקתו. וחזרנו לענין. שעכ"פ אליבא דרש"י. ודאי שפיר קאמינא. ומאחר שפסק הלכה זו רפוי מאד בידינו. אי משום דאיתותב הא דאמרי רבנן דבי רב. ותו משום דהוה ס"ל כשמואל (אע"ג דחזקיה נמי קאי כוותיה. בב"ב דקס"ב) ופליג עליה רב. דהילכתא כוותיה באיסורי. וה"נ סבר ר"ח בירושלמי. והשתא אע"ג דאזלינן בה לחומרא. הבו דלא לוסיף עלה. ולא יהא אלא ספק. ספיקא דרבנן לקולא. משו"ה נ"ל דיש מקום להקל בזה. אע"פ שלא אמרתי אלא אליבא דרש"י. ולא להלכה למעשה.