לחם שמים על משנה סוכה ג:ה

1של ערלה פסול הק' התו' והוב' בתי"ט פסולים. דערלה ותרומה טמאה משום דדינן בשריפה ומיכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. ולמאי צריך לטעמא דלכם. וי"ל דודאי לא היה צריך לענין ערלה עכ"ל:

2ולפמ"ש התי"ט לעיל י"ל דצריך לטעם זה להודיענו פסולן מה"ת. ואליבא דידי לעיל נמי איכא למימר דאיצטריך ליה הך טעמא דלא תימא אשרה אינה פסולה אלא באינה בטלה. ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. והיינו נמי טעמא דעיר הנדחת. דקאי בלא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל משום דמיכתת שיעורא לא מיפסל. צריכא:

3ועי"ל דלק"מ דטעמא דכתותי מיכתת שיעורה. לא מהני אלא היכא דאסור בהנאה. אבל היכא דשרי בהנאה. דאיכא דין ממון. לא חשיב כמיכתת שיעורא. והכי משמע נמי בגמרא מדפריך למ"ד דין ממון. מתרומה טמאה. ואמאי לא משני דתרומה טמאה היינו טעמא משום דמיכתת שיעורא וק"ל. אלא כדאמרן. ולענין ערלה הכי נמי דלא צריך לטעמא דלכם. אבל בתרומה טמאה ודאי צריך. אליבא דמ"ד דין ממון:

4של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר. כתב בתי"ט אבל חוץ לירושלים לא. דבעינן לכם כדפירש הרע"ב. וא"כ צריך לחלק בין כשהמקום מעכבו להיכא דגברא לא חזי כו' ובאמת שהסברא איפכא וכ"ש הוא כו' וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלם כו'. וא"ל דהר"ן ה"ט דאליבא דמ"ד ממון בעלים מפרש כו' והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא איצטריך משום דס"ל בעינן נמי דין ממון וצ"ע. ודע דלהר"ן נמי איכא לאקשויי ממ"ש התו' גמ' דחלק דמ"ש בגבולין ד"ה ממון גבוה. וא"כ נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה ה"ל לפרש ה"ה חוץ לירושלם כהר"ן. והר"ן ה"ל לפרש דחוץ לירושלים לא כרש"י עכ"ל:

5ובמ"כ הוא כולו שגגה ומחוסר הבנה. ומתחלה הניח יסוד רעוע ע"כ נתקשו לו דברי רש"י והר"ן והחליף השטה. כי מ"ש בתחלה שהסברא נותנת איפכא. ודן ק"ו מתרומה ודמאי. דמה התם דאע"ג דלדידי' לא חזו. הואיל וחזי לכהן ועני הוי ראוי לכם. הכא דלדידיה גופיה חזי בירושלם. לא כ"ש שאין המקום מעכבו. האי ק"ו פריכא הוא. דמה לתרומה ודמאי. דאע"ג דלא חזו לדידיה. חזו לאחריני הכא. תאמר בשהמקום גורם. כמו במ"ש שאינו ראוי לא לו ולא לאחרים כאן. משו"ה לא מיקרי חוץ לירושלם ראוי לכם. וזה פשוט וברור:

6ואחר שנסתר יסודו נפל כל מה שבנה עליו הרב הנז'. ורש"י והר"ן איש על מקומו יבוא בשלום. דאזדו לטעמייהו ודעת רש"י ברורה דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא. והיתר אכילה לכ"ע בעינן. ובירושלם דווקא דיעבד יצא. כיון דאיכא היתר אכילה. אבל חוץ לירושלים דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון. פשיטא לא מיקרי לכם. והר"ן רוח אחרת עמו דס"ל כמ"ד ממון בעלים הוי. ובעינן דין ממון. משו"ה לא מפליג בין ירושלם לחוצה לה:

7ואי קשיא לי הא קשיא לי לשטת הר"ן. מי דחקו לפרש המשנה בפשיטות אליבא דמ"ד בעינן דין ממון. דאתי כרבנן דפליגי עליה דר"מ. וס"ל ממון בעלים הוא. והא דלא כהילכתא דאיפסיקא בהאיש מקדש כר"מ. דמ"ש ממון גבוה הוא. ולדידיה לא מיתוקמא מאני' אלא אליבא דמ"ד לפי שיש בו היתר אכילה. אבל שיטת רש"י ז"ל מרווחת. דחוץ לירושלם לא יצא. דליכא היתר אכילה כלל וכנז' וכדפירש"י בחלק. ובירושלם יצא דלא בעי דין ממון. והרי יש לו בו היתר אכילה. וזה ברור:

8ומעתה מ"ש נמצאת למד דרש"י והר"ב שפי' כמ"ד דבעינן היתר אכילה. הו"ל נפרש ה"ה חוץ לירושלים כהר"ן. אין לו מקום:

9ומה שכתב דאיכא לאקשויי להר"ן מגמרא דחלק דמ"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה. ליתיה התם. ולחד פרושא ברש"י שם לק"מ. ואף התו' מפרשים בפ' האיש מקדש (דף נ"ג:) דההיא דחלק אתיא נמי כמ"ד מ"ש ממון בעלי' אף בגבולין והוא מוכרח ע"ש. ואין להאריך ודוק:

10משנה לחם והיבש עתי"ט מ"ש הראב"ד. שיכול לבדקו ע"י מחט שיעבור בו כו'. ולענ"ד בדיקה קשה היא מאד כמעט נמנעת. לפי שאי אפשר שלא יעשה בו חסרון כל שהו. והרי הוא פוסלו בכך. אבל יש לנו קלה מזו. והיא שתוחב בו מחט מעט. ורואה אם הנקב חוזר ומתמלא אחר שהוציאה. לח הוא. ואם לאו. כבר כלתה ליחה שלו ונתייבש. דוגמתו מצאנו בירושלמי ספ"ב דשביעית. לענין דלועין אם הוקשו בשביעית. כיצד בודקו. עוקצו אם מתאחה. ע"ש. וזה דבר קל. ואינו גורם חסרון באתרוג אפילו משהו. משא"כ בהעברת חוט מעבר לעבר.