לחם שמים על משנה סוכה ד:ב

1ושאר כל הימים ששה. כתב הרע"ב וטעמא דגזרו והרי אין בנטילתו אלא טלטול בעלמא. דטלטול איכא מיהא מאחר שאינו עשוי כלי אף על גב דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשולחן עכ"ל התו' הביאו בתי"ט:

2ולכאורה לא הבינותי זה דכי אינו עשוי כלי מא הוי. כיון דחזי למצוה היום. ודאי תורת כלי עליו. ואפי' אחר עבור קיום המצוה. כדתנן גבי י"ט ראשון שחל בשבת. מקבלת אשה מיד בנה. ולא דמי לקנים דהוו מידי דאפשר ליעשות מע"ש:

3וי"ל דה"פ אפי' לא היה בו מצות היום. אין כאן איסור אלא טלטול. דאע"ג דחזי למצוה דשאר יומי. אינו אלא כעץ בו ביום שאין בו מצוה. דהוי שפיר דומיא דקנים. וכיון דביומיה לא חזי אי לאו המצוה אית ביה משום דררא דטלטול מוקצה. ופריך תלמודא תיתי מצוה ותדחי טלטול. דמצות היום משויא ליה מנא. וזוהי כוונת התו':

4עוד הביא כאן בתי"ט בשם הר"ן ז"ל לתרץ מאי שנא גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר איזמל בר"ה. דהכא שאני שהכל טרודין בו ולא מדכרי חד לחבריה משא"כ במילה עכ"ד:

5וקשיא לי פסח שהכל טרודין בו. אמאי לא גזרינן שמא ישכח סכין. כדרך שאירע לבני בתירה ויעבירנו. וי"ל דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי:

6ואכתי לא ניחא לן אליבא דר"י דשוחטין הפסח על היחיד [פסחים דף צ"א ע"א] וכוותי' קיי"ל מאי איכא למימר. ודוחק לומר דבני חבורה לאו דווקא רבים. דהוא הדין כל העוסק בפסח זריז הוא. ונזכר מעצמו שלא יבוא לידי חילול שבת. דומיא דכהנים זריזין דפירושו אפילו יחיד מהם. וטעמא כדפרש"י שהן בני תורה וחרדים [שבת דף כ' ע"א]. דאיך אפשר שכל ישראל יהיו בני תורה. והן רבים עתה עם הארץ. (ובאמת בעירובין (דף ק"ג.) פירש רש"י אבני חבורה זריזין. שכל העוסקין בפסח חכמים הן. ואכתי לאביי התם לא ניחא דלית ליה בני חבורה זריזין. ומטעמ' דפרישית):

7ואין לומר דעשאום כחברים ברגל. כמו שנאמנין על הטהרות בשעת הרגל [חגיגה דף כ"ו ע"א]. דכל ישראל חברים ברגל. ובשבת נמי מצינו שע"ה נאמן על המעשרות שאימת שבת עליו. א"כ דילמא במילה נמי מה"ט לא גזור. והדרא קושיא אלולב. ותו דעד כאן לא מהימנינן לע"ה ברגל. אלא במידי דחשיד כולי שתא במזיד. אמרינן ברגל טיהר עצמו כדכתב שם הרמב"ם. וכה"ג אימת שבת מונעתו מן המזיד. אע"פ שחשוד עליו בחול. אבל דידע לאזדהורי דלא ליתי לידי איסור שוגג. היכא שמעינן:

8וי"ל דאף למ"ד שוחטין את הפסח על היחיד. לכתחלה מיהת אם אפשר לאהדורי מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד. כדאי' בפ' מ"ש טמא וכן פסק הרמב"ם. ובהכי ניחא לן מתני' דמשלשלין את הפסח. [שבת דף י"ט ע"ב]. כדכתיבנא התם בס"ד ע"ש. וכיון שכן הויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:

9אי נמי י"ל דסכין דשחיטה ל"ד לאיזמל. דהתם כיון דבעינן כלי שרת. היו נזהרין להצניען בעזרה. או שמא היו נותנין להם סכינים מבית החליפות. אלא שלפעמים לא היו מספיקין. וזהו שאמרו שכח ולא הביא סכין. אבל לא היה דבר מצוי. וכיון דמידי דלא שכיח הוא. הדר הוי ליה דומיא דערבה שדוחה שבת. דלשלוחי ב"ד מסורה וליכא למיגזר. אע"פ שכשרה לבוא מן ההדיוט כל א' מביתו. הוא הדין הכא נמי לכהנים מסורה. אע"פ שבעת הדחק מביא מביתו:

10ואי קשיא לי הא ק' לי בהך גזרה דרבה. דכי נמי יעבירנו בר"ה מאי הוי. הא לית ביה איסור כרת. כדקיי"ל בפרקין דלעיל שכח והוציא את הלולב לר"ה בי"ט א' שחל בשבת פטור. [סוכה דף מ"א ע"ב]‏. כיון שטרוד במצוה דדמי לאנוס דרחמנא פטריה. והכא נמי אף אם יעבירנו הרי שגג בטרדת מצוה. ואע"ג דלא עביד מצוה. לעיל נמי מיירי בדלא עשה מצוה. (ובאמת לפמ"ש בעזה"י בפ"ב דברכות ע"ש. מוכרח לומר דודאי ההיא איירי בדעבד מצוה עם ההוצאה. ואי הכי פשיטא דתיקשי. הכא דלא עבד מצוה היכי איכא למימר דחייב יעויין משם. אלא דבהא כיון דאיכא מאן דס"ל דבלא עשה מצוה דווקא הוא דחייב בפלוגתא לא קאמינא. מכל מקום אכתי תיקשי אי איתא דמיחייב בלא עשה מצוה מאי שנא הכא מהתם) ואפ"ה מיפטר:

11וי"ל דלא פטרינן בלא עשה מצוה. אלא מפני שעשה ברשות. והיינו רשות התורה. די"ט ראשון דאית ליה עיקר בגבולין. וחיובו פשוט וידוע אצל הכל. הו"ל עושה ברשות וחשבינן ליה אנוס. אבל בשאר יומי דליתינהו בגבולין. לא מיפטר מהך טעמא. דלא חשיב עושה ברשות. אפי' היינו מתירין ליטול לולב היום. אחר שאין המצוה מפורשת בתורה. הוה ליה למידק ולמישאל משו"ה שוגג הוא דהוי ובחטאת קאי. דלא מיפטר אלא במצוה שברורה לו מן התורה. דכסבור דחיא שבת ולא הו"ל תו למידק. אבל דבר שאינו ברור לו מן התורה. וכסבור הוא שדוחה את השבת. והוציאו שוגג הוא וחייב. ואפי' היה היום מותר בנטילת לולב. אינו נפטר בכך מן החטאת (כל שכן כאן שאינו עושה מצוה שהרי אפי' נוטלו ומעבירו בר"ה. כדי לצאת בו ומקיים המצוה בדרך הוצאתו לא עשה בזה מצוה ד"ת שתפטרנו אלא של דבריהם. וכ"ש אם יוציאנו שלא כדרך נטילתו והיינו אם תימצי לומר דמיירי הכא באינו מתעסק ולא כמ"ש בפ"ב דברכות בפירושא דמתני' דלעיל פ"ג עיין היטב) ודוק שזה ברור והזהר בו שהוא כלל גדול בתורה:

12עי"ל דאפי' תימה דפטור מחטאת דהכי נמי אנוס הוא. מ"מ גזרו חכמים שלא לבוא לידי איסור שחייבין על שגגתו חטאת. והשתא מיהת איסורא קעביד. (לפמ"ש התו' ריש פ"ק דשבת. [דף ד' ד"ה קודם] אלא שהוא שלא כדעתנו כמ"ש אצלי שם) ומצינו שחז"ל העמידו דבריהם בשבותין אפילו במקומות כרת. כל שכן במקום מצוה גרידא. דלית לה עיקר בגבולין. וגם זה נכון לדעת הסוברים כן. דאית ביה משום לתא דאיסורא. בדבר שאינו בא לידי חטאת. כל שאילו שגג באמת היה מתחייב בחטאת:

13אבל האמת מה שכתבתי תחלה. דהכא כה"ג חטאת נמי מיחייב. ואין לי להאריך כאן ונפקא מנה ממאי דכתיבנא הילכתא למשיחא. שאם שגג בלולב בזמן הזה דלא דחי שבת. שיכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמנה [שבת דף י"ב ע"ב]. לכשיבנה ב"ה במהרה בימינו: