לחם שמים על משנה תמיד ג:ט

1שתי נרות מזרחיות ע"פ רע"ב האי תנא סבר נרות מזרח ומערב מונחים. עמ"ש בס"ד בקונטרס בנין בית הבחירה פ"ג. ולמ"ד צפון ודרום היו מונחין. צע"ג היכי עביד הטבת חמש נרות. ושתי נרות. ובעזה"י כבר בארנו. דיבר זה היטב הדק בסדר עבודה שלנו בבית אל. יע"ש.

2שם עביד רובא. ר"ל רובא דאפשר.

3שם ואע"ג דכתיב בהיטיבו הנרות כו' הכי עדיף שלא להיטיב כ"א נר אחד כו' ולהניח השני שלא להיטיבו עד הערב. אני אינני אומר כן. כי מדוע לא נאמר. שמכל מקום לעולם גם בו מתקיימת מצות הטבה אף בשחר. כי לא ימלט מהיות בו פחם. אחר שדלק כל הלילה. עם שלא כבה בנס. לא יוכרח מזה שלא יעשה פחם בראשו. והיה הכהן הזוכה בו. מטיבו בהסרת הפחם ממנו עכ"פ.

4וכך אני אומר גם בכל הנרות. הן בחמש שמיטיב תחלה. והן במזרחי. שאם מצאן דולקין בשחר. אינו מכבן. אלא מקיים בהן מצות הטבה. בהסרת הפחם מראשי פתילות. ודיו. שעל שם כך נקראת הטבה בעצם. כמש"ע להלן בס"ד.

5עיין בפירוש רע"ב. ז"ל ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחלה. ולא חמש של צד מזרח. ולבסוף שתים של מערב. ומהם הי"ל להדליק. ולא עביד הכי. משום דכתיב להעלות נר תמיד כו' אמרה תורה קבע נר כו'. ואני אומר. בלא"ה לא קשיא מידי. דאם מצא שתי מזרחיות דולקות. מדוע יכבם. ועל כרחו הוא צריך לעבור עליהן להניחן דולקין. ולדשן המערביות. וכשמצאן שכבו. אומר אני. אין הכי נמי מדשנן תחלה. שלא לעבור על המצוה. ואי קשיא הכי קשיא. הגע בעצמך שלא כבו כולן. הרי מכל מקום מתחיל לדשן מערביות. דבודאי בחד גוונא עביד כל זימנא. ואע"ג דלא אתפרש בהדיא במתניתין. משום דלא שכיחא וסתמא כפירושו. והשתא תקשי כהאי גוונא אמאי קעבר על המצוה. להכי אהני מאי דמסיק. משום כו' אמרה תורה קבע נר כו'.

6מצאן שכבו מדשנן כו'. לא שהיה נותן פתילה ושמן חדשים כו' שהרי לעולם אין מטיבין שתי מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד. רע"ב.

7אומר אני מי יגיד לנו. שאם אירע שכבו. שלא ייטיב ויחזור וייטיב. ובראשונה אינו נותן בה אלא מעט שמן. ואחר דם התמיד. חוזר להיטיב שתי נרות. שנותן בהן שמן כמדתן. ובזה סרו כל תמיהות רשב"א.

8אולם לברר הדברים כשמלה חדשה. אציג פה השגותי על פירושו של רשב"א בתשובותיו. שהעתיקו תי"ט בקצור. ומימי לא ראיתי דבר זר ומר כמוהו. מה גם לגדול כמותו. אף אם הלך בעקבות רבו הרמב"ן ז"ל. שעוות עליו את הדרך. והילך מה שכתבתי בס"ד על סדר דברי רשב"א בתשובותיו (סימן ש"ט) ואסמוך על המעיין אשר ירצה לעמוד על שרשי הדברים ולירד לעומקן. שיקח ס' תשובות הנ"ל לפניו. אז ישכיל ויבין. כי אין להטריח על המעיין ולהכפיל הדברים. ודרך קצרה בחרתי.

9ז"ל רשב"א שנינו בתמיד כו'. ואמת כי לפי פשטן של דברים נראה. שהמשנה שבפרק החלו. וברייתא דת"כ. פליגן אמשנה דפרק א"ל הממונה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ע"ש דרמי מתניתין וברייתא אהדדי. ומשבש לברייתא. וסמי יתה מקמי מתניתין. ואשתמטיתיה. דלאו ברייתא לחוד היא. אלא מתני' ומתני' היא. וכמ"ש רשב"א. ומתוך כך יצא לדון בדבר חדש. אשר כל שומעו ישתאה וישתומם על המראה. ובמחילת כבודם. דהנהו תרי גברי רברבי. כוותייהו דרמב"ן ור"ש תלמידו. טרחי בכדי ואשתבוש.

10וברירא מילתא טובא דלא קשיא מידי. ואין כאן סתירה כלל. והא דתנן בפ"ג. איירי כשבא להיטיב חמש נרות בתחלה. קתני מצא שתי מזרחיות דולקות. מדשן השאר. הם החמש שמיטיב ראשונה. ומניח אלו השנים דולקין. עד בוא עת הטבתן. אחר דם התמיד כמצותן. לכן כשמצאן שכבו. מדשנן ומדליקן. לפי שאין עכשיו עיקר מצות הטבתן בעצם (רק על פי המקרה שכבו. ומצותן שיהו דולקין עד שתגיע עונת הטבתן העצמית) אח"כ מדשן החמש כמצותן. ומניחן לאלו השנים דולקין. עד אחר דם התמיד.

11ועסק התנא בסדר תמיד השחר כהלכתו (שהתחיל בו) עד שמגיע להטבת שתי נרות. בפרק ששי. אחר שגמר עבודת התמיד. חזר להטבתן של שתי נרות הנשארות. והוצרך לפרש דינן. ואמר נכנס מצא שני מזרחיים דולקין. מדשן המזרחי. ומניח המערבי דולק. והיינו בזמן שהשכינה שורה בישראל. כמו שכתוב בפירוש שהביא רע"ב בשם ר"ב. והכל ברור בלי גמגום. ולא חלו עליו פקפוקי רשב"א כל עיקר. אבל פירושו של רשב"א רחוק וזר. אין לו מקום ולא ציור בשכל הישר. במחילת כבודו הרב נשתבש מאד בכאן. והפך הענינים. ריחק את הקרוב. וקירב את הרחוק בזרוע. לא ראיתי כהנה לרוע. והנני משיב בעזה"י על כל חלומותיו ודבריו.

12הנה מה שחשב לבטל דברי הר"מ. בהטבה שהיא הדלקה. אע"פ שאין זה מענין המבוקש בכאן. שאינו אלא לבאר המשניות בלי סתירה.

13אומר אני. שגם בזה לא אמר כלום. ודעת הר"מ עיקר בעיני. וכך הוא הענין. הטבה האמורה בתורה. אינה אלא הכשר הארת הנרות שידליקו יפה. שהוא הטוב שלהן בודאי. וכן הוא ענין הטוב הראשון האמור בתורה. וירא אלהים את האור כי טוב. וכה"א ומתוק האור וטוב. וכוונת הכתוב בנרות בהיטיבו. הוא התקון (כדברי אונקלוס) והוא שישתדל הכהן המיטיב שיאירו הנרות היטב תמיד. כל היום גם כן. כי מדליקן בערב בתחלה. והולכין ודולקין כל הלילה. עד שנעשה פחם בראשן של פתילות. ומחשיך אור הנרות. שאינו מאיר יפה בבוקר. לפיכך הזהיר הכתוב. שייטיב אותן בבוקר. כדי שיהא אורן מאיר ומבהיק בטוב. כמו בשעת הדלקה. וזה לפי שעל פי הרוב לא כבו בבוקר. אמנם אם כבו. בודאי צריך לדשן ולהיטיב ולהדליק. והדלקה זו בכלל ההטבה. שכל עיקר המכוון בזה. אינו אלא לגרום הארת הנרות היטב כנזכר. ואין סתירה ממה שאמרו בפש"מ מטיבה ומדליקה. כי לפעמים נקראת הפעולה על שם התחלתה והזמנתה. וכמו שעל כרחך אתה אומר בלשון דשון. שהוא בעצם וראשונה מורה על הסרת הדשן בלבד. ואע"פ כן קורא התנא להטבה. שהיא בעצם מלוי שמן ונתינת פתילה חדשה. ג"כ דשון. למה שהוא הכשר ההטבה. הקודם לה בהכרח. על כן יכלול הדשון גם ההטבה. כל שכן לשון הטבה שכל עיקר הוראת המלה. אינו אלא הטבת האורה כנ"ל. שתכלול גם את ההדלקה לפעמים. והכל לפי הענין והמקום. שמוזכר שם הדבר. הנה הוא יורה על אמתת באורו. וזהו שאמרו בהתכלת אי לאו הדלקה מאורתא. הטבה בצפרא מהיכא (ר"ל הטבה המוכרחת) כי הנחתה הראשונה. היא הסרת הפחם. כדי שיאירו הנרות היטב.

14ותמה על עצמך. אם אפשר לומר בענין אחר. כי אם יעלה על הדעת שאינה אלא נתינת שמן ופתילה חדשים (כי הדישון אינו נכלל בה בעצם) א"כ אדרבה הא לא מקשי מידי הטבה מהיכא. וק"ל. לכן אינה אלא ראיה לסתור.

15ותו ההיא דפרק שתי מדות נמי קשיא עליה. דכי כבה נר נדשן השמן כו'. ועל כרחך ביום הוא. כשנכנס להיכל בשחר לדשן המנורה. דבלילה ליכא לאוקמה. כי מי הביאו לכהן להיכל בלילה. ששער ההיכל סגור. ואינו נפתח אלא ביום. גם אין שם אדם בלילה. שאסור ליכנס לתוכו ביאה ריקנית. שהיא בארבעים. הרי מכאן ראיה מפורשת לדעת הר"מ. שכל נר שהוא. אם כבה ביום. מיטיבו ומדליקו. ומוכרחים אנו לומר. שכששנה התנא הטבת הנרות. דרך קצרה שנה. וכלל בזה גם ההדלקה וכנזכר. וזה ברור מאד שהביא רשב"א ראיה ועדים לחובתו. ודברי הר"מ בכאן הם דברי אלהים חיים (ועמש"ע בהצעה בב"ח לס"ע דמנחה) ומצאתי און לו עוד. בר"מ פ' אמור (דפח"ב) פקודא לסדרא כהנא בכל יומא בוצין כו'. עד ולאדלקא לון בכל יומא תרין זמנא.

16ומ"ש עוד. וגם מכאן אנו למדים. שאם מצאן שכבו אינו זקוק להן עד הערב. שאילו כן. היה נותן בהן שמן כדי מדת יום ולילה. שהתורה לא תסמוך על הנס. כו'. ע"כ.

17גם בזה לא אמר כלום. כי בודאי לא היו בזיכי השמן מחזיקין כי אם חצי לוג. כמדה הראויה להם מערב עד בוקר. ועל כרחך כך הוא. כי בלי ספק היו ממלאין אותן בשמן. ולא נותנין בהן שמן פחות משעורן ומדתן. שאפילו להדיוט אין עושין כן. אלא היו בזיכי הנרות עשוים מכוונים למדת השמן (הוא שאמרו תן לה מדתה. כענין ששנינו בכף דקטורת. וכך היה מדתה) שהוא חצי לוג לכל נר מפני נר מערבי. להראות עדותו. שאם היה מחזיק שמן יותר מהצריך להדלקת הלילה. לא היתה עדותו נכרת. אפילו אם היו מחסרים המדה. כי לא יאמינו הרואים. ויאמרו בודאי מלאו המדה. לפיכך הוא עודנו דולק גם ביום. ועוד שאינו נאה לפחות מן השמן די מלוי הבזך. כנז"ל. על כן בהכרח היה נעשה הנר מכוון למדת חצי לוג. ופשיטא היו הנרות כולן שוין במדתן. לא אחד גדול ואחד קטן. אלא מדה אחת קצב אחד לכולהנה. לכן לא היה אפשר לתת בה שמן. אלא לכדי הדלקת לילה בלבד. ואעפ"כ אירע לפעמים שדלקו גם ביום. אם לפי שנעשה נס בכולן. מחמת חבה יתרה מן השמים (שדלקו יותר מהראוי. עם שבודאי לא דלקו כל כך זמן רב. כמו המערבי) או מחמת הפתילה. שאי אפשר שתהא מכוונת לעולם בשוה. והיתה פעם דקה מפעם אחר.

18ומ"ש בשאר הנרות אם מצאן דולקין. מניחן דולקין עד הערב. ליתא כי על כרחו צריך הוא להיטיב הנרות בהפסקה. וליכא דפליג בהא. אם לא שנאמר כי די בהסרת הפחם בלבד. כמש"ל שגם זה קרוי הטבה.

19וכך אני סובר. שאם מצא שיש בהן שמן כדי לדלוק עד הערב. שאירע בהן נס ג"כ. אז ודאי מניחן. ואינו מכבן. אבל זקוק הוא מכל מקום לחלק ההטבה כדינה והלכתה. דלא סגי בלאו הכי.

20ומ"ש ואם מצאן שכבו. מדשן כו' ונותן לתוכן שמן כו' וזוהי הטבתן. כבר אמרנו והוכחנו בבירור שטעות הוא בידו. אלא צריך להדליקן ג"כ. גם מן הספרי אין לו ראיה מכרחת. כי יל"פ שומעני שיהו דולקין לעולם. שצריך עכ"פ שיהיו הנרות עשויות למדת יום ולילה. באופן שידליקו לעולם כל הלילה וכל היום. או שמא יכול הבטיחה התורה הנס והעדות בכל הנרות. כמו בנר מערבי. לכך נאמר מערב. עד בוקר. יכול יכבם אם דלקו ביום. מחמת שנעשה בהם נס. או בטבע כנ"ל. ת"ל כו'.

21לומר שאין צריך לכבותן כל זמן שיוכלו להאיר היטב. ותספיק להם הסרת הפחם. להיטיבן בבוקר כחמור. חוץ מנר המערבי. שבו היתה ההבטחה. שיאיר תמיד יום ולילה בלי הפסק. שלא יכבה כל זמן ששכינה שרויה בישראל.

22ומש"ע ונ"ל שסמך הרב על מ"ש בפרק שת"מ. נר שכבה נדשן השמן כו'. כו' כיצד עושה כו'. כן אני אומר. ודאי שעל זה סמך. והוא עד אמת ונאמן. וכמ"ש עכשיו הרשב"א עצמו. והוסיף שמן מבושם בנר ההוכחה. וטוב טעם להכריח שטת הר"מ. ועל מה זה נטה ממנה. ודחק עצמו להעמיד אותה שמועה בשתי מזרחיות. מי ישמע לו לדבר הזה. שאינו במשמע כלל. והדברים ברורים כמשמעם.

23ואמנם מ"ש בשתי מזרחיות שצריכין לידלק לעולם. במ"כ נשתבש מאד כמש"ל.

24מה שחשב להסתייע מלשון העלאה דבין הערבים והטבה בבוקר. כבר זכרנו למעלה. שאין מזה סיוע. כי ההעלאה שהיא הדלקה ודאי. הכרחית היא בערב. ובבוקר אינה הכרחית. אלא להטבה הוא צריך על כל פנים. שכולל תקון הנרות שיאירו יפה. אם ע"י הסרת הפחם בלבד. או הדלקה מחדש. הכל אחד. קרוי הטבה. אלא לפי שבבוקר. הדלקה ממש אפשרית. לא מחויבת. שאם מצאן דולקין מניחן. לפיכך נשתמש בשם הטבה בבוקר. מכל מקום אינה אלא הארה דווקא.

25ומ"ש בפירוש אותה ששנינו מצא שני מזרחיים דולקות. שלפי שאין השני מערבי אלא בהצטרפות הראשון. ע"כ צריך שיהא גם המזרחי דולק תמיד. זה הבל נגלה. ואיני יודע מה הכריחו לבקש לו דרך עקלתון. חוץ לכבודו. בהיות הדרך הישרה כבושה לפניו. כי אי אפשר בענין אחר. אלא להניח שתי מזרחיות דולקין. כדי להפסיק בהטבה כהלכת'. ולקיים הטבת שתי הנרות לעצמן. לא כולן בפעם אחת.

26ומ"ש וה"ה לכל השאר כו' אינו מדשן. אינו כן. אלא ודאי לעולם צריך לדשן על כל פנים. והוא הסרת הדשן כנ"ל. דלא סגי בלא"ה. לחלקן לשתים. וששנינו מניח אלו דולקין. היינו בלי שידשן ויסיר דשנן. אלא מניחן דולקין כמו שהן. בלי שום תקון. עד אחר דם התמיד. אז מדשנן או מטיבן. כפי הצריך להם כנ"ל. וכל זה. לפי שצריך שתהא הפסקה משמשת. בין הטבת חמש נרות. להטבת שתי נרות. ובין שתהא ההטבה דשון בלבד. או שיצטרך לתת שמן ופתילות חדשים ולהדליקן. הכל אחד. מכל מקום ההפסקה במקומה עומדת. ואינה מתבטלת בשום אופן. דהילכתא גמירי לה.

27מש"ע משום סיפא נקטיה כו' משא"כ בשאר לפי שאינו זקוק להן להדלקה.

28כבר ראית שאין לו על מה שיסמוך. גם מסברא אינו נראה כלל. שאם מצא קצתן של נרות דולקין. וקצתן כבוים. שיניח אלו ואלו כמו שמצאן. נמצאו לפעמים דלוקין וכבוין. מעורבין אלו באלו. ואין הדעת נותן שיניחום כך. השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן. עאכ"ו לפני מלך הכבוד. שאין זה נאה. לכן מה שמפרש משנתנו לצדדין קתני. אין לו טעם.

29ומש"ע ומ"מ תנא דהכא פליג אתנא דסדר יומא דאילו כו'. אדרבה תחלה הי"ל לדשן השאר. במ"כ נתבלבל מאד. וכבר תבין ממה שכתבתי למעלה. ששגגה גדולה היא בידו. אבל אי אפשר בענין אחר.

30ולכן מה שכתב דבר בדוי. דלתנא דתמיד משמע. דלא מפסיקין בשום עבודה בין הטבה להטבה. וחשב לתת טעם לפגם אליבא דר"ל.

31אין מהצורך להשיב על זה. שהוא דלא כמאן. ועל החלוקין אנו מצטערים. חלילה להוסיף מחלוקת חדש. בין מתניתין דתמיד לדסדר יומא. מה שלא עלה על דעת בעל התלמוד. והבל אחד מושך הבל אחר עמו. שרצה לומר עוד. א"נ דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת להטבת חמש. באמת בושני מדברים הללו. והנה הכל הבל ורעות רוח.

32והאחרון הכביד. מש"ע לבדות פירוש זר ומבולבל מאד. במתניתין דפרק החלו עולין כו'. דמוקי לה בהטבה דערב. פליאה נשגבה על נר ישראל. כרשב"א בדורו שיכשל בשגיאות רבות ונפלאות כאלה. אילמלא ניתנו בדפוס. לא יאומנו כי יסופרו על תלמיד קטן. במ"כ הרב חריפא סכינא מפסקא למתניתין בתרתי. אינו אינש דעלמא אמרה. אמינא ליה מאן הא דלא חש לקמחיה. אכתי לא שלימא לה סדרא דעבודת השחר. דבה עסיק וקאי. וקפסיק ברישא לכולהו מילי דתמיד של שחר. כדקתני החלו עולים כו'. דסיומא דסדר עבודת השחר הוא. מאי איריא דשביק לה. ונסיב לשל ערב. ותו אטו בהא אתחיל בה בערב. הרי כאן ראש בלא רגל. ורגל בלא ראש. מי שמע כזאת. וכל זה בלי צורך כלל וכלל. שהדבר ברור דסדר עבודה דתמיד של שחר נקיט ואתי. והשתא קפריש היכי עביד בשתי נרות. שהניחן דולקין לפני דם התמיד. ואכתי לא עביד להו הטבה. היינו דקאמר האידנא אחר הקרבת התמיד. מי שזכה בדשון מנורה. נכנס מצא שתי מזרחיות.

33אלא הכא במאי עסקינן. בהטבת שתי נרות דשחר. שאחר גמר עבודת התמיד שהפסיק בין הנרות. חזר להטבה זו השנית. וקמפרש. שאם מצאן דולקין עדיין. מדשן המזרחי מכל מקום. מפני שאין סומכין בו על הנס. שידליק וילך כל היום. שלא הובטח נס העדות אלא במערבי בלבד. לפיכך מדשן למזרחי. וסתמו כפירושו שמדליקו גם כן. כמו שכתבתי לעיל. שהתנא אוחז דרך קצרה. רצוני לומר תחלת התקון והכל בכלל. אבל המערבי מניחו דולק כמו שהוא. כי בו סומכין ודאי על הנס שיבוא על כל פנים. דמעיקרא בזמן הנס איירי תנא.

34ומסיים שממנו מדליק כו'. טעמא דמילתא הוא. מה טעם סומכין במערבי על הנס. מפני שהוא העיקר. שהוקבע להתחיל בו. ולסיים בו. ובין הערבים מתחיל ההדלקה ממנו. והוא האחרון בדשון.

35ואם נפשך לומר. דמיירי בהטבה דערב נמי באגב. פריש הכי. מעיקרא נסיב תנא דידן הטבת שתי הנרות דשחר. עד שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים. הכל כמו שפירשנו. אח"כ חזר לשל בין הערבים. כאומר עד כאן עסקנו בשל שחר. אכן בין הערבים כבר מצאו שכבה לעולם בכל זמן. לפיכך מדליקו ממזבח העולה. וזה עולה כהוגן. אבל אין צורך לכך. משום דסיפא כשפסק הנס איירי. בין כך או כך. אין כאן סתירה בין המשניות. ואין להאריך עוד. שכבר הכל מבואר היטב. שבחנם טרח רשב"א והפליג לדרך רחוקה ודחוקה. וכל דקדוקיו מיושבים היטב. על פי דרכנו הנ"ל. שהוא דרך רבינו ברוך שהעתיקו רע"ב. והוא המחוור עם מה שתקננו בס"ד.

36ומ"ש השואל שנית. והודה לו הרשב"א במקצת. שלהעמידה בכבתה בלילה אפשר לו.

37כבר ראית שאי אפשר לשמעו. אך מה שהוסיף בתשובתו הזאת השנית. לדרוש הלשון ששנינו בין הערבים. משמש שני ענינים. נדרש לפניו ולאחריו. לא הוסיף ולא חידש. אלא תימה על תימה. וזרות כפול ומכופל וכל זה למה.

38אחר שעזרני הי"ת להשיב על כל דברי רשב"א בסימן ש"מ מתשובותיו. אבוא להשיב ידי כבוצר על סלסלות. לעיין במה שכתב עוד הרב מזה בסימן מ"ט (שהוא אחרונה כדברי תי"ט) לראות אם נשארו בו עוללות. כנוקף זית זך כתית למאור נר תמיד להעלות.

39מ"ש שמא תנא דתמיד סבר דלא מפסקינן העבודה כלל. וסבר כר"י. מפני שהוקשה לו מה שמקדים הטבת שתי נרות כו'. דבר זה אינו. טעות הוא בידו. כמש"ל בס"ד. ומ"ש וראיתך ממערכה דאביי לא צדקת בה כו'.

40אומר אני צדקה ממנו. דלא מסתבר למימר אדמפליג במידי אחרינא. פליג נמי בהא והא חזינן לרבנן ואבא שאול דפליגי נמי. מודו מיהת בהפסקה. ומי יקבל ממנו את זאת. לחדש מחלוקת שלא עלה על דעת אדם מעולם ועל החלוקין אנו מצטערין. ומ"ש להוכיח סברתו מן המקשה. שלא היה סבור שיהא מפסיק נרות בעבודה.

41פליאה דעת ממני שיאמר אדם גדול כדבר הזה אשר אין לו שחר. פשיטא כל סתם מקשן ע"ה. ואין הכי נמי מיטעי קטעי אוף הכא. ולא ידע לפרושי מידי. וקשיין ליה מתנייתי. ואדדחיק רשב"א נפשיה לעיונא פילא בקופא דמחטא. לידוק מסוגיא דפרק א"ל הממונה דיומא. דקושטא ודאי הכי הוא. דלא אפשר בלא הפסקה לר"י מיהא. מדקבעי ר"פ למימר דנקדום דם התמיד להטבת חמש. ואהדר ליה אביי. א"ה אפסוקי במאי מפסקת להו. ואי איתא לימא ליה ר"פ. מאי קושיא. דילמא א"ש לית ליה הפסקה כלל. וקם ליה בשטת תנא דסדר תמיד. ומדלא אסיק ר"פ אדעתיה. לאותביה מידי מהא. שמע מנה ליתא לגמרי. ולא ס"ד דלבטלה הפסקה כלל אליבא מאן דהו. ומני מתניתין דתמיד. מ"ש עוד אמרתי דילמא ס"ל הטבת שתי נרות קודמת לחמש כו' ואיזו קושיא סותרת זה.

42ודאי אין צורך לקושיא. כי הוא דבר בטל מאליו וסתור מעצמו. ומה שהאריך להוכיח סתירת דעת החכם השואל. שאין הפסקה בשל ערב.

43באמת כך אני סבור. שאין חלוק בין שחר לערב בזה. משום דסתם לן רבי. ושתק נמי האי תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בשום דוכתא כה"ג. ואין לחדש דבר מעתה. ולבדות מלבנו חלוק שלא נזכר עד עתה. ואתי שפיר נמי אליבא דר"ל. אלא מיהא. אי אזלינן בתר טעמא דר"י משמע ודאי ממילא. דליתא להפסקה אלא בבוקר. היכא דגלי קרא. וכל מה שהרבה והפציר הרשב"א לדחות דברי השואל. בגילא דחיטתא לא מידחו. ויש בהן טעם לשבח. ובדברי רשב"א לא מצאתי טעם כל עיקר. ואיך שיהא אינו נמלט מתמיהא. דאזיל בתר איפכא. דבשחר דבהדיא אתמר אליבא דכ"ע. דאיכא הפסקה ודאי. ודלא אפשר בלאו הכי. חידש לנו סברא בדויה. לומר דתנא דתמיד לא סבר לה. וקמהדר אשינויי דחיקי. לאוקמה דלא כמאן. ומפיק נפשיה לבר מהילכתא. לסתור ולא לקיים דברי חכמים. ובשל ערב דלא אדכר כלל. פשיטא ליה דאית ליה לתנא דתמיד הפסקה.

44ומהדר אפירכי ודחויי. במילי דכדי. דלא עבידי לתרוצי סוגיא.

45שוב טרח מאד נסתור דעת החכם השואל. שהיה סבור שאין הפסקה בנרות דערב. וחשב להוכיח זה. ממשנה דקטורת של בין הערבים היתה קרבה בין איברים לנסכים. וקשיא ליה להשואל נסכים אימת עביד להו. ופשיט ע"כ מקמי נרות. דאי באמצע. הפסקה בשתי עבודות מי איכא. אלא ודאי מקמי נרות. והנה הקטורת קודמת להן. א"כ אין הקטורת בין הנרות. ר"ל משום דליכא למימר נסכים בתר נרות. דהאמרינן אין לך עבודה כשרה מערב עד בוקר אלא זו בלבד. והפסקה בשתי עבודות ליכא לדעתו. נמצא שאין הפסקה בנרות דערב כלל. ולזה האריך רשב"א בתשובות חבילות. שאין דעת השואל צודקת. והראשונה יפה השיב. שא"כ אין הקטורת סמוך להעלאה כלל אבל מש"ע. וא"ת אם נסכים אחר שתי נרות. א"כ מצינו עבודה שכשרה מערב עד בוקר חוץ מזו. ומשני אנן בעבודת יום קאמרינן. ולא סלקא ליה שפיר דהא נסכים הבאים עם הזבח. אינן קרבין אלא ביום.

46א"כ עד השתא בכדי טרח מר. וכ"ע אלא אני סבור. שאפילו את"ל שהנסכים באין אחר הקטורת וקודם שתי נרות. אין אני קורא כאן הפסקת שתי עבודות. שאין הנסכים עבודה שלמה בפ"ע. אלא חלק מחלקי התמיד. ואין ממש בדברים הללו. כי מדוע לא יחשבו נסכים עבודה בפ"ע. הלא זה זבח. וזו מנחה. ודאי קרבנות חלוקין לגמרי הן. אע"פ שהן עכשיו באין עם הזבח. א"כ מאי בצירותייהו מקטורת הבאה אצל הזבח בסמוך לו. לפני הנסכים. ואעפ"כ אינה נחשבת חלק. אלא עבודה לעצמה ומפסקת. א"כ נסכים ודאי לא גריעי מנה בהא. והויא לה הפסקה בשתי עבודות.

47איברא הני תרי גברי רברבי. אשתמיט להו גמרא דפרק תמיד נשחט דמסקינן פסח אחר נרות. ואע"ג דכתיב אותו. ההוא למעוטי עבודה שבפנים. דהיינו קטורת. א"ה לעולם אימא לך נסכים אחר נרות. וכסדרן בשחר. דנסכים מאוחרים לנרות. הכי נמי בערב. מצותן אחר הנרות. כיון דעבודת חוץ נינהו. כפסח. ואין לחדש דבר זר מעתה. וכל זה. למאי דסבר השואל. שאי אפשר להפסיק בשתי עבודות.

48אבל עם היות שיש לו הודאת רשב"א בזה. כאילו הוא דבר פסוק. שלא תהא הפסקה אלא בעבודה אחת. ולפיכך הטריח עצמו מאד. לעשות נסכים חלק מן התמיד. שהוא דבר בטל מאיליו. כנ"ל. אמנם אני אומר. כל הטורח הזה למה. מנין לנו זה. וכי מה בכך. אם שתי עבודות מפסיקות. והיכן נזכר דבר זה שלא תפסיק יותר מעבודה אחת. ואם בשחר לא היתה מפסקת יותר מעבודה אחת. ההיא משום דלא אפשר. למר כדאית ליה. דם קודם לנרות. משום דמכפר עדיף. ליתא אלא קטורת לחודה. ולמר נרות קודמות לדם. דשרי בבוקר. חד דגזירי עצים להטבת חמש. ומפרש קרא דבהיטיבו יקטירנה. כסדרו דווקא. משו"ה מסתייה להפסקה בעבודה אחת. דליכא לאשכוחי טפי (אע"ג דאי הוה אפשר לאפסוקי בתרתי ואפילו בתלתא. טפי עדיף) משא"כ בין הערבים. דאיכא לאפסוקי לנרות בשתי עבודות. דילמא הני עדיף.

49ותדע על כרחך לשטת רשב"א. לית לן בה. אדרבה לא אפשר בבציר משתי עבודות להפסקה דערב. דהא ס"ל דבדם מפסיק להו. נמי בשחר אליבא דא"ש. והא ע"כ קטורת נמי מפסקא. דבערב מודה א"ש. דמקטיר אח"כ מיטיב. משום דכתיב אותו. כדאיתא. אי הכי ודאי לא סגי בלא הפסקת שתי עבודות גמורות שלמות בפ"ע והיכי מתרץ לה הרשב"א. אלא מאי אית לך למימר בבציר מעבודה אחת לא סגי להפסקה. אבל טפי שפיר דמי. ואפילו טובא מעלי. אדרבה הכי עדיף. להיות ההפסקה נכרת. הא בהדיא. דמדויל ידיה משתלים הרשב"א. שלא היה לו להודות להנחת השואל. שבדה דבר מלבו. מה שאין לו שורש וענף. ואין צורך לדחותו בגילא דחיטתא. דממילא נפיל יסודו שבנה עליו.

50אבל אנו. עם שדעתנו נוטה לקיים ההפסק'. גם בשל ערב כדינה. שלא לחלוק עלינו את השוין (וכן קבענו בסדר עבודה שלנו. ויעוין שם. שהוספתי לקח טוב בס"ד) אבל לא לבדות דבר חדש. להקדים גם נסכים לשתי נרות. כדעת רשב"א. דס"ל הבערה דערב לחלק יצאה גם בזו. לא שמיע לי ולא ס"ל כוותיה. אני לקיים דברי חכמים באתי. לא להוסיף חלוק ושינוי מדעתי.

51ומה שהתעצם לעורר מדנים על הפירוש שמצא השואל והנאהו. ואמר ראה כמה מן התמיהות יש בפירוש זה. אם בשל שחר קאמר שמדשן את המזרחי. כלומר שמכבהו כו'. א"כ איך תלה טעם הנחת המערבי דולק כו'. כבר השבתי על זה. ומ"ש ועוד כשמצא את המזרחי שכבה. למה מדשנו ומדליקו כו' ואם מפני שתהא ההפסקה נכרת. אין אלו אלא דברי תמה. וכי עמידת הנר דולק מגלה על ההפסקה. אדרבה היה יותר חיוב ההפסקה (כצ"ל) ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה. ועכ"ז מסלק ידו ממנו כו'. כי היוצא ורואה כו' סבור. במ"כ פטומי מילי נינהו. וכי מה היכר יש בין כבוי לכבוי. אך בין דולק לכבוי. יש היכר. כמו בין אור לחושך. על כן גנאי להאריך בכך.

52מלבד שנטפל בדבר שאין לו עיקר כלל. וכי מי הוא הרואה שיחוש לו. כי לא נכנס עמו אלא המדשן מזבח. שנטל הטני והשתחוה ויצא. ולא שהה שם לראות תקון הנרות. ואם ת"ל שעיין אחר המדשן לראות מעשיו כל מה שיוכל עודנו שם. אין לחוש לטעותו. כי הוא יודע ומכיר ובקי בעבודה בלי ספק.

53מש"ע ועוד אם אינו מדליקו אלא מחמת הכר זה אדרבה לא היה לו לדשנו עדיין. אלא ידליקנו באותו שמן ישן ובאותה פתילה ישנה כו'. לא ידענא מאי קאמר מר. כי אם היה בו שמן בנר. לא היה כבה.

54ועוד הרי אמרו נדשן השמן נדשנה פתילה ונפסלו. שאינן ראוים עוד להדלקה. אלא על כרחו צריך הוא לשמן ופתילה חדשים. וכמ"ש כבר באורך.

55מש"ע ועוד אם אתה אומר כן. נמצא מדליק את המזרחי לערב בפתילה ושמן ישנים.

56מנין לו לומר כן. ומי הזקיקו לכך. אני אומר לערב נותן שמן ופתילה חדשים. ואפילו בכל פעם ביום. כשכבה במקרה וצריך להדליק. אי אפשר בישן. כל שכן בערב. שהוא זמן העלאה של תורה. צריך לומר כן. לכן מש"ע. ועוד הרי שחסרה המדה לערב כו'. הם דברים מחוסרי הבנה. כי פשיטא חוזר ומדשן לערב כל הנרות. ומיטיבן ומדליקן. והני מילי מרפסן איגרי.

57מ"ש ועוד שכשמצאן שכבו מדשן את השנים בתחלה. ואלו דשון החמשה צריכין לעשות תחלה. כבר הושב. ובחנם נדחק בעבורה.

58ושכתב עוד. ועוד שיש תמה במ"ש בעל הפירוש הזה שאף כשהיו הנרות דולקין מכבן כו'. באמת אין צורך לומר כן. ובלאו הכי ניחא כדפרישית בס"ד. מש"ע ומ"ש במנחות נר שכבתה נדשן שמן כו' ופרשת בנרות של לילה. כבר ראית בתשובתי. שאני דחיתי אותו פירוש. מפני שאין נראה שיהא צריך להיטיב כו'. אלא חוזר ומדליקו באותו שמן כו'. כבר הושג.

59כתב עוד. עוד דבר מתמיה ראיתי במ"ש כו' עד פתחת בתרתי. וסיימת בחדא כו' והנה זה מעורבב. ואני אומר. אין כאן ערבוב כלל. ואינו מבטל את השורה. כי לעולם שני הנרות צריכין דשון ודאי. הא כדאיתא והא כדאיתא.

60מזרחי מדשן לגמרי. שאפילו לא כבה. מכבהו. מפני שעתיד ליכבות מיד. לפי שאין הנס מצוי בו. והעומד לכבות ככבוי דמי. ועכשיו היא מצות הטבתו. ואין נכנסין בכל שעה להיכל (שאפילו כ"ג עובר על ביאה ריקנית. משום ואל יבוא בכל עת אל הקודש) כל שכן אם כבר כבה. שצריך דשון הטבה והדלקה. וכנ"ל. אבל המערבי שמצאו דולק. מניחו דולק. מפני שבו היה הנס. מכל מקום מתקיימת בו ג"כ מצות ההטבה. ע"י הסרת הפחם שבראשו. כדי שיאיר היטב. שהיא הטבה האמורה בתורה. בעצם וראשונה. וכמש"ל בס"ד. והנה הכל מתוקן ומתובל בטוב טעם.

61ובעל הפירוש אמנם נדחק בחנם. כי לעולם היתה מתקיימת גם הטבת שתי הנרות. אפילו בזמן הנס. כל שכן אחר שפסק הנס.

62עוד כתב. עוד כתבת שנתקשה בעיני בעל הפירוש מ"ש מדשן המזרחי כו'. ואנן שתי נרות בעינן כו' ותירץ שהמשנה נאמרת כל זמן שהיה של מערבי קיים אבל כשאינו קיים. מדשן שניהם כו'. ואין אלא דברי נביאות כו'. עד זה דבר שאין השכל מודה לו. ולא הדעת מקבלו. ואני אומר. בודאי כך הן באמת דברי נביאות. מאותן שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. ותמה על הרשב"א שמגבב דברים ומביא עלינו. הלא דעת שפתי התנא ברור מללו בשתי המשניות בשוה. ברישא איירי בשעת הנס. והדר נסיב שלא בשעת הנס. וזה דבר מיושב ונכנס באוזן השומעת. אבל שטת הרשב"א אין לה תפיסה בשכל ולא מתקבל כלל בדעת.

63מש"ע מאי מצאו כו'. היה לו לומר מצאן שכבו כמ"ש בפ"א. לק"מ דבפרק ראשון דשניהן שוין (בין בזמן הנס. בין אח"כ) בדשון והדלקה. קתני מצאן. איברא באידך פרקא. דאפילו בזמן הנס אין שניהן שוין. שאע"פ שמצאן דולקין. מדשן המזרחי. ואינו מניח דולק אלא מערבי בלבד. שפיר מיתני ליה מצאו למערבי שכבה ג"כ. מדשנו כו'. דמניה סליק. ופשיטא דה"ה למזרחי. אלא דלא אצטריך ליה. דהא אפילו לא כבה. מכבהו ומדשנו. אלא מערבי אצטריכא ליה. דביה קאי. ולבעל הפירוש הנ"ל. בלא"ה לא מצי למתני מצאן שכבו. דלא מיתני ליה מדליקן בתר הכי. דלית ליה הדלקה במזרחי האידנא ברם לדידי איתה לעולם. אפ"ה ניחא כדפרישית.

64מש"ע ובהדיא הו"ל למתני. שלא בזמן הנס כו' הם דברים של מה בכך. ואי דייקינן כולי האי. לא תנינן. אטו הא לחוד צריך לפרושי במשנה.

65ומש"ע ולמה מכבה דילמא חזר הנס. יש להשיב שזה ניכר מיד בנר. אם כבר כלה השמן. בידוע שבטל הנס. ואם לאו. בודאי אינו מכבהו. ואומר אני שמניחו דולק לעולם. כשמוצא הנר מלא שמן. אבל כשרואה שכלה השמן והלך לו בהדלקה אז ודאי רואין אותו כאילו כבוי כבר. ואין ממתינין לו עד שיכבה מאליו. שהרי אין נכנסין להיכל בכל שעה שירצה הכהן. אלא בשעת עבודה בלבד. וכמש"ל בס"ד. ובזה נסתלק כל מה שערער הרשב"א. ונתבטל פירושו מעיקרו.

66מש"ע אני אומר שבשחר מניח הכוז כו' (מ"ש בתשו' גם בערב מערכת. נ"נ שצ"ל מקטורת וק"ל) כל דבריו בכאן מבולבלים תכלית הבלבול. במ"כ מעוות עלינו את השמועות הישרות. וכל המשנה על הסדר שנויה. ואין הענין סובל כלל מה שרצה. ויטול מה שחדש. להפך ולסרס בלי שום צורך כלל. גם הכוז אינו עשוי לשמן הנקי. אלא לשמן השריפה ופתילות הישנות. וכמ"ש כל המפרשים. ומ"ש ותדע לך כו'. וכי ליכנס שניה כו' הוא צריך. ודאי צריך וצריך. משום הדרת מלך. טובים השנים.

67ומ"ש אלא שלעולם שני אלו מקדמין.

68זה נעדר הבנה. והמשנה פשוטה כלשונה.

69ברוך המאיר במו אופל. דברי קונטרס הלז עיינתי וכתבתי בימים שהייתי כלוא בביתי בחצר המטרה (לחץ בלב אויבי. לא הסחתי דעתי מאומנותי ולא יצא בשביל כך מלבי) עד אשר ירא ה' וירב ריבי. על אודות בית יהונתן הסופר (קמיעות) כי אותו שמו לבית הכלא לבא בדבר ה' מחשבות ערומים מפר. גומץ חופר. גם כי אשב בחושך ה' אור לי. כי אתה תאיר נרי. וה' יגיה חשכי. לזאת שם עולם אתן לו. הראוי ונאה לו.

70נר תמיד שאין לו הפסק. אור לא נעדר היפה לבדיקת חמץ ולבער שאור. כי נר מצוה ותורה אור. השבח והתהלה לאדיר ונאור.