לחם שמים על משנה תרומות ג:א

1ונמצאת מרה. דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' [יבמות ד' פ"ט ד"ה איבעי] כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא"ה א"א דטבל אסור לכהן עכ"ל תי"ט. ואולי משגה הוא מ"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ"ל דטבל אסור לטעום:

2ול"נ דא"צ דהא קיי"ל [ברכות ד' י"ד ע"א] היושב בתענית טועם ומטעמת א"צ ברכה. ובאגדה אמרו [ילקוט שמואל סימן קי"ח] ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי"ד סימן מ"ב ובחנם נדחק שם הרב ש"ך [ס"ק ד']. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק:

3התורם חבית של יין. עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא:

4אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק:

5והשתא איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו"ל לאשמועינן כה"ג:

6וקשיא בין למ"ד [בבא בתרא ד' פ"ד ע"ב] טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע"ב. ובין למ"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. [רמב"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ"ב וע"ש בכ"מ] וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ"ע לאו כלום הוא. וכ"פ התו' והר"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע"כ בשוגג איירי כדמפרש רע"ב גופיה ברישא:

7ודווקא הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ"ש בתי"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו:

8ונ"ל ברור דה"ט משום דאף מאן דס"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו:

9זהו העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק:

10הראשונה אינה מדמעת בפ"ע. לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו"ה הקלו בספקו. ונ"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי:

11משנה לחם בלח"ש סד"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ"ב (ואתי שפיר נמי הא דבי"ד ססק"ח אוסר הטעימה).