לחם שמים על משנה תרומות ט:ז

1שתילי תרומה. פירש"י וכן רע"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה:

2ונ"ל הא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ"ד אסורין לזרים:

3והוי יודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל"ד ע"א]. מ"מ בתרומה גופה איירי. וקמ"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ"ל פשוט וברור מאד:

4ואליבא דכ"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה:

5אבל הר"מ ז"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ"ש מותר לאוכלו (ר"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל.

6ואין דברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן:

7ונראה שכסבור הר"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ"ל. הא קמ"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא:

8ברם השתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה:

9ובגידולין של תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ"ל. וא"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר"מ ז"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה:

10טהרו מלטמא. כתב הרע"ב וא"ת וכו' וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ"ל:

11וקשיא לי אי הכי מ"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל:

12ואמאי לא ניחוש. כיון שצומח אח"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ"פ צ"ל כמ"ש התו' ורע"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: