לחם שמים על משנה יבמות א:א

1לחם שמים

2בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:

3ט"ו נשים פוטרות. מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע"כ תי"ט.

4איברא לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה.

5מיהו כי לית ליה אחין. אע"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד.

6ולא חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. ברם צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום.

7ונקוט כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ"ק דסוטה (ה"ב) וע"ש בתו'.

8ולשון תי"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת.

9ולא ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. ודקאמר תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק"ל.

10חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש"י. צ"ע מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ"ע. אע"ג דלר"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד"ב) וכ"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. דילמא אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע"ג דבשעת מיתה אינה חמותו.

11ועיינתי בחבור הר"מ וראיתי שגם הוא ז"ל פסק (בשטת ר"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ"ש תו' בפשיטות כנ"ל. אלא שהה"מ הביא בשם רשב"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א"כ אפשר דרש"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד.

12וא"א שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. אע"פ שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. אבל לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם.

13וכתי"ט ז"ל. וכתבו המפרשים דל"ד אלא דבעי לפרושי לד"ה. כך מפורש בגמרא (ט"א) ולכך פירש"י כך.

14ומ"ש תי"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א"ה מאי שנא א"א של"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א"א של"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה"ג. זה נ"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב.

15מתה בתו כו' צרתה מותרת. אפילו לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר"ג את צרתה. גמרא דטו"א).

16שמע מנה ליתא לדה"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם.

17או נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. אבל גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע"ל מ"ה פ"ד.