לחם שמים על משנה יבמות ד:יא

1הרשות בידו. עתי"ט שדבר נכון כתב. אך לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. ועם היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק"ל. אכן פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ"ש הרב ז"ל.

2והא דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. וצ"ע אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ"ש נ"י. יבמה שניא.

3ביאתה או חליצתה עתי"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. נ"ל דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו.