לחם שמים על משנה יומא ו:ה

1ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק. כתב בתי"ט לא היו עושין סוכה י"א שא"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ"ל:

2ואני אקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע"י סוכה י"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ"ש אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא:

3לכך אני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ"ק דסנהדרין [ד' י' ע"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי):

4ותו אית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ"ד:

5ואולי קרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק"ל:

6והא מני ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב"ב) ואע"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע:

7ותו בר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב:

8ברם טעמו של הרב בתי"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו:

9משנה לחם בלח"ש. עם דוגמא בכוס ש"ב דבעי עטור. ואמרינן ר"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ"ש מ"ג פ"ג דשקלים.