לחם שמים על משנה יומא ח:ט

1אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים. מי מטהר אתכם. נר' שר"ע בא לומר שני דברים הא' לפני מי אתם מיטהרין. כלומר הא ניחא בזמן שבית המקדש קיים. ואקרא דמייתי לעיל קאי. דכתיב לפני ה' תטהרו. וקאמר דאשריהם כשהם נקראים ישראל. שמורה ששכינה שרוייה עליהם. אז הדבר ידוע לפני מי אתם מיטהרין. (ובס"ת מ"י נקרא אימא עילאה כמד"א מי ברא אלה. והוא רחובות הנהר המטהר ע"י תשובה. תשוב"ה ודאי והדברים עתיקים) ככתוב לפני ה' תטהרו:

2אבל מי מטהר אתכם סתמא. דהיינו בגלות שאינכם לפני ה' בבית מקדשו. וכאילו אינו מייחד עתה שמו עליכם. לעיני הגוים. לזה אמר אביכם שבשמים. ירצה אע"פ שעלה וישב לו בשמים הרי אביכם הוא. ויש לו יחס והצטרפות עמכם. כהצטרף האב אל הבן ע"י שכינתו שאינה זזה מכם כלומר שהרי אעפ"כ שכינה עמהם בגלות:

3ולכן הביא שני פסוקים. א' וזרקתי עליכם מים טהורים. שהוא נאמר על זמן הגאולה. בשוב השכינה עם ישראל מהגלות למקומה. כי אז נעשה ממקוה שיעור קומה שלימה דוק. ועוד הביא הכתוב מקוה ישראל. להורות על טהרת ישראל ע"י השכינה בגלותם. שזה הכתוב מקוה ישראל מושיעו בעת צרה. על דור הגלות נאמר. כדכתיב בתריה למה תהיה כגר בארץ כגבור לא יוכל להושיע. שנתקיים בגלות החל. שהשיב ימינו אחור. עם היות ידו נטויה עלינו.. (והיינו מקו"ה שאין השם שלם) והמשכיל יבין וידום:

4אמנם יקשה קצת על דרכינו זה. דאדרבה משמע בדוכתי אחריני דאע"ג דשכינה עמהן. מ"מ הם בטומאתן. כדמוכח לכאורה מהא [יומא ד' נ"ז ע"א] דאהדרו לההוא מינא. דאמר השתא ודאי ברי טמאין אתון דכתיב טומאתה בשוליה. ומאי אהדרו ליה כ' השוכן אתם בתוך טומאתם. הא אע"ג דשוכן אתם טומאתם היא:

5איברא דאיכא למידק בההיא נמי. דאמאי דאקשי ההוא מינא. לא אהדרו ליה מידי דהוכיח שהן טמאים. ובהא אודו ליה. דהכי כתיב בתוך טומאתם. אלא כך פירושו שהמין ר"ל ישראל טמאים הם בגלותם. מדכתיב טומאת' בשוליה ומהדרינן ליה אי הכי היינו דכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. וכי אפשר לשכון כבוד ה' עם הטמאים. אלא ודאי טמאים לא מיקרי אפילו בגלות. רק טומאתם היא שלא נתפרשה מהם לגמרי בגלות:

6וזה לפי שיש שני מני טומאות. והאחת אינה טומאה בהחלט. אלא נקרא לא טהור ואיננו טמא. כי כל הטומאות שהם טומאות ממש. הן נטהרות בטבילה חוץ מטומאת מת שצריכה הזאה. וצריך להזות אחר הטבילה. וקיי"ל אין טבול יום טמא. א"כ עתה בגלותינו שאין לנו אפר פרה ואי אפשר ליטהר מטומאת מת בלבד שהיא רק מקרית. משא"כ מהטומאה העצמית ודאי נטהרין אנו לעולם ע"י טבילה ע"כ נקרא הוא ית' שוכן בתוך טומאתם. ולא בתוך טמאים. כי הטומאה אינה דבוקה בהם. והכי פירושא דטומאתה בשוליה. לומר שאינה עצמית בה. רק חונה סביבותיה בשוליה ודוק. ולזה לא תמצא שנקראין ישראל טמאים בהחלט:

7והשתא אתי נמי שפיר לישנא יתירא דמתני'. דמה מקוה מטהר את הטמאים פשיטא ואלא טהורים מטהר. ומסתייה דלימא מה מקוה מטהר ותו לא. אלא משום דהך קרא מקוה ישראל. מייתי לגלויי אטהרתן של ישראל. ע"י השכינה ששרוייה עמהן בגלותן כדפרישנא. הדר מקשי לנפשיה איך אפשר לומר כן. שאף בגלותן מטהר את ישראל. דהא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם. דמוכח דאינו מעביר את הטומאה. על זה השיב דמ"מ שפיר ילפינן מהך קרא. דבגלות עושה מעשה מקוה:

8ודומיא דמקוה מה מקוה מטהר את הטמאים הגמורים. אבל לשאינם טמאים ממש אינו מטהר מכל וכל. (לא כהזאת מי חטאת. שמטהר אף את שאינם טמאים. כגון טבולי יום ומעורבי שמש. דאינם טמאים. ומטהרתן לגמרי. ומפני כך נקראים מים טהורים. משא"כ לטמאים שלא טבלו לא מהניא מידי) כך בגלות. הקב"ה מטהר את ישראל. שיצאו מכלל טמאים. אעפ"י ששרויים בתוך טומאת מת וח"ל. ומחמת זה אינן טהורים. שאין טהרה גמורה כי אם על ידי זריקת מים טהורים. כשיהיה מקור נפתח לחטאת ולמי נדה. שיהא לעתיד במהרה בימינו. ודוק היטב. כי דרך רמז ודרש דיברנו כאן והמשכילים יבינו. ישמע חכם ויוסיף לקח. ולמבינים הם דברים אהובים כולם ברורים:

9סליק פרק יום הכפורים. והדרן עלך מסכת יומא:

10והאל יתברך בחסדיו יראנו בנחמה. יטהרנו מחטאתינו. ינקנו משגיאות קלים וחמורים. אל יזכור את אשר העוה עבדו ויסלח לי כל חטא ואשמה. אגילה ואשמחה בחסדו ואשיר בשירים. אודה יה ונפשי תהללנו. כי אותו תהלל כל הנשמה. אשר הפליא לעשות עמדי. אביעה לדור דורים. והוא ית' יזכני לעמול יום ולילה בעבודתו הנעימה. ללון בעמקי הלכה לצלול במי ים התלמוד האדירים. ולהעלות מתוכו פנינים לשם שבו ואחלמה. לשבץ משבצות מאבנים יקרים. מלואת אבני פוך ורקמה. ויעזרני לגול האו"ן מעל פ"י הביאו"ר. ולפרש היטב כל דבר הקשה במסכת הנמשכת. ופרק סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה׃

11משנה לחם עד שירצה הכא ודאי. שירצה מהנוסף גרסינן. מלת את. לעדה. ואילמלא היה זכור את זאת הרב"י ז"ל (ססשל"ד) בי"ד. אז לא היה צריך לטרוח בכך. איך היא הגירסא בלשון הטור שם. אבל מ"מ לענ"ד בכדי טרח. ע"ש במו"ק. ובלח"ש ס"פ החובל מ"ש שם בס"ד.

12משנה לחם בלח"ש ס"פ ודוק. נ"ב (ועיין תקון עשרים (דמח"ב) בהגהת אות אמת. ובגוף ספר התקונין. תקון שבע ושתין דקא"ב).