מחזור ויטרי, הלכות אבל רעו
מחזור ויטרי · Machzor Vitry, Laws of Mourning 276
Open in the reader →1רעו. ועמד ר' ואמ' צידוק הדין ועליו קדיש. שאין זה הספד וחילול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו ולדבר על לבו. והוא יושב. כדאמרי' התם אבל אחרים מתעסקין בו לנחמו ולדבר על לבו. והוא יושב על כסאו כשאר בני אדם ומקבל תנחומין. וקשה לר' לישב מחריש. כי מה תנחומים לשתיקה. ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומים. ולך י"י החסד כי אחה תשלם לאיש כמעשהו. וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו. פורענות הוא זה. אלא משלם לאיש ממעשהו. מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם גמולו ונוטל בניו (וגידולו) [וגידוליו] כדי לכפר עליו. והוא פדיונו. זה חסד גדול שהוא עושה לבריות. ולמד ר' מדעולא דא' בבבא קמא בהדי תנחומא דבבלאי למה לי. דאמרי מה איפשר למיעבד. הא איפשר למיעבד עבדי. ואזל איהו. ופתח בבית האבל. אל תצר את מואב. וכי תעלה על דעתך כו'. אלא שתי פרידות העתידות לצאת מהן. רות (המואביה) המואביה ונעמה העמונית כו'. בתו של ר' על אחת כמה וכמה. אילו היתה ראויה להעמיד זרע בעולם היתה עומדת. ולכך אין להקפיד עליה. ולא חש ר' (להברותה) [להברותו] סעודה ראשונה. שהרי אבילות לא חלה עליו עד לאחר המועד. ומה מקום להבראה זו. וכשעבר המועד שכבר חל עליו אבילות כבר עברה סעודה ראשונה ובטלה (ראשונה) [ההבראה]: ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון (חביותא) [חביותיו] בימי אבלו ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו. כי אמ' אפי' על ידי אחרים בבית (אחר) [אחד] אסור לעשות מלאכתו. ומה לי לנחמו ועבירה בידו: לאחר שבעת ימי אבילות. הורה ר' ללבוש חלוק לבן ולרחוץ. דאין שלשים אסורין בתכבוסת אלא בגיחוץ בלבד ובתספורת. דאמרי' שלשה לבכי. שבעה לאבילות. שלשים לגיהוץ ואפי' בגיהוץ שלנו מותר לאחר שבעה. דאמ' מר גיחוץ שלנו ככיבוס שלהם. ואין לנו עכשיו גזירת שלשים נוהגת אלא לתספורת בלבד. אבל חליפות בגדים ורחיצת חמין מחליף והולך לו. משעבר אבילותו. וכן פשוט הדבר במועד קטן. גיהוץ. אנפשייר. ליקייר: שוב פעם נפטר בן אחד ד' ימים אחר מילתו. והיתה אמו מונה עליו תשעה חדשים מליאים מטבילתה. ופטר ר' את אביו מלהתאבל (אביו) [עליו] ומלקבל עליו הבראה ותנחומים ומלומד עליו קדיש וסמך ר' (אדר"ג) [אדרשב"ג] דאמ' כל שלא שהא שלשים יום באדם הרי זה נפל. והוינן התם במסכת נדה. הא ספיקא היא. ומשנינן התם דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ומהתם איכא למישמע דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל. והיינו דמשני לה למילתא בדלית ליה ספק כלל דקים ליה. כלומר דפשיט' ליה שכלו לו חדשים. וזו שמניין טבילתה בידה. אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה. (ועד) [עד] סמוך לווסתה. דמחלוקת היא במסכת נדה. ואימר הרחיקה ווסתה. ואשתכח דלא כלו לו חדשיו. דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות ווסתן. פעמים רחוק פעמים קרוב וכל שכן זו שהיתה מניקה ומסולקת דמים ואין לה ווסת כל עיקר. והיכי דמי קים ליה בגויה כגון שבא עליה סמוך לטבילתה. ופירש ולא ידעה עוד עד חדש. ולסוף שני חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה. הוי הדבר ידוע שנתעברה מביאה (שנייה) ראשונה. והוכר עוברה לג' חדשים כמשפטה. דאי מביאה שנייה [אי] אפשר שיהא ניכר בשני חדשים. וכי ילדה זו לסוף ט' חדשים לטבילתה לזה ודאי כלו לו חדשיו ואין לתלותו כלל בבן שמונה מביאה שנייה שהרי הכרתו ענתה בו. ואם לא כיון זמן הכרתו מתוך שהעוברים הללו חלשים וחסירי כח שאעפ"י שהחיות נכנסת בו לסוף תשעים. כדאמרי' בנדה המשמש ביום תשעי' כאילו שופך דמים. אעפ"י כן אין האשה מרגשת בפרכוסו ובנידנוהו עד ד' חדשים. או ד' ומחצה ומתוך כך לא נתן עין בהכרתו בזה אין לעמוד בכליון חדשים אלא א"כ פירש ממנה ששה חדשים מביאה ראשונה. (דבששה) [דבשלש] חדשים הנותרים ודאי לא הוה חיי כלל כלל לא לרוח ולא לפירכוס. ומדחיה יום או יומיים ודאי מטבילתה איעברה ומי שלא יודע בכל אלה אינו יוצא מחזקת נפל כל שלשים יום. עבר שלשים הוכיח על חדשים שנתמלאו או שבעה או תשעה דמחוסר זמן לא מטי לשלשים לעולם. והרי הוא כבן עשרים לאבילות:
2כשנושאים את המת לבית הקברות מניחין אותו ברחבה שלפני בית הקברות ועומדין סביב לו ואומ' החזן צידוק הדין והן עונין אחריו: