מחזור ויטרי, הלכות ראש חדש רל

1רל. טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון. א' ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישר' ולאות ברית. ברוך מקדש השבת: של יום טוב אומ' ברוך שנתן ימים טובים לישראל עמו לששון ולשמחה ברוך מקדש ישראל והזמנים: יתיב תו וקא' טעה ולא הזכיר של ראש חדש. או' ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל ולא ידענא אי א' בה זכרון אי לא. ואי חתים בה או לא. והילכך לא חתמי' בה. אמ' בר תחליפא משמי' דרב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב. אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש: פרש"י לתחילת ברכת המזון כדא' גבי תפילה עקר רגליו חוזר לראש. התם הוא דאיכ' עקירת רגלים. והכא סיום ברכות הוא עקירת רגלים. אמ' רב נחמן א' שמואל טעה ולא הזכיר של (ראש) ראש חדש בברכת המזון אין מחזירין אותו. דאי בעי לא אכיל. בתפילה מחזירין אותו דלא מצי פטר נפשיה מתפילה. אבל בשבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל חוזר לראש: ומיכן תשובה על פרש"י בפסחים מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות: פי' שאם ירצה לאכול פירות או להתענות הרשות בידו: ואני הכותב שאלתי זה כמה שנים על זה לר' אשר בר' משולם מלונייל: והא לך תשובתו:

2אשר שאלת ואמרת כי ברכת הלל ברכה לבטלה היא. לא היא. ועוד עד שאתה תמה על ברכת הלל. למה לא תתמה על ברכת קדוש ושהחיינו שאנו עושין בשני ימים של גליות. ואעפ"י שאין אנו עושין אלא בעבור מנהג אבותינו. דהא אנן השתא ידעי' בקיבועא דירחא כדמוכח בפ"ק דביצה. וראייה לדבר יום הכיפורים שהוא עשירי ליום טוב ראשון של ראש השנה וכן שביעי של ערבה. אלמ' כל מנהג צריך לעשות כמנהג האבות. וכן בהלל צריך לברך. כי אף הברכה מן המנהג הוא כדאמרי' לא יתחיל. ופר"ח לא יתחיל בברכה. מכלל דרבים מתחילין. ונ"ל דהיינו טעמי דנהגו לברך בהלל שלא יראה כקורא הלל בלא זמנו. ואמרינן בפרק הקורא. האו' הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. ובכל יום לאו דוקא. אלא בכל יום שאינו זמנו קאמ'. ואחריו נמי תיקנו ברכה. שאינו כברכת הפירות וברכת (המינות) [המצות]. שהרי מאריך בה הרבה. (בקידוש) [כקידוש] והבדלה. ואינו מטבע קצר: עד כאן תשובתו:

3ומיהו יש להשיב דלאו ראייה כלל מקידוש שני ימים של גליות. דהא משום דלא ליתי. אי גזרו שמדא לאיסורא דאורייתא הוא דאחמור ומיהו ליום הכיפורים נמי משום חומרא (הא) [הוא] דהא ידעינן השתא בקיבועא דירח', ועבדי' הכא והכא לחומרא. אלא בהלל דראש חדש דלא דאוריית'. הוייא דומייא דערבה דהויא מנהג נביאים. דליכא למיחש כלל לאיסורא דאורייתא. הילכך כל עיקרא דתקנתא מנהגא דרבנן הוא. וכדאי (חדא) [חזא] דקא מדלגי דלוגי סבר לאפסוקינהו. א' ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. אלמ' שלא היה מנהג בכל המקומות. ולא פשט מנהגו במקום רב. א"כ לא מברכין עליה מן הדין. אבל אחומר שני ימים של גליות פשט חומרייהו בכל ישר'. משום דלא ליתי לידי איסורא דאוריית'. וכל עיקרן אטו דאוריית'. הילכך אפילו שניהם כאילו הן מן התורה לכל דבר: וסייעתא לרבי' שלמה בר' יצחק: עד כאן תוספת. תי'