מחזור ויטרי, הלכות שבת קל

1קל. ואחרי מודים. כהנים נושאים כפיהם. ובמועדים. ובחולו של מועד. ובראשי חדשי' בשחרית ובמוסף. ובחול בשחרית. ובמנחה של תענית. מפני שמתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה. וכשם שיש נשיאות כפים בניעלה של יום הכיפורים כך יש נשיאות כפים במנחה של תענית ציבור. אבל במנחה של יום הכיפורים אין בה נשיאות כפים. מפני שאין מתפללין אות' סמוך לשקיעת החמה אלא קודם לשקיעה החמה ולפי שבשאר ימים וכן במנחת יום הכיפורים אין בה משום נשיאות כפים. דגזרי' מנחת יום הכיפורים אעפ"י שאין בה שכרות משום שאר מנחות שיש בהן שכרות. אבל בנעילה שאינה אלא פעם אחת בשנה לא ליגזור אותה מפני שאר מנחות. לפי שאין מתפללין אותה בעת תפילת המנחה קודם לשקיעת החמה. אלא סמוך לשקיעת החמה: וקים לן דהלכה כר' יוסי דא' נעילה יש בה נשיאו' כפים מנחה אין בה נשיאות כפים: ומנחה של תענית ציבור הואיל ומתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה כתפי' נעילה מדמינן ליה. דלית בה שיכרות ויש בה נשיאות כפים. הכי נמי מנחת תענית ציבור דלית בה שיכרות יש בה נשיאות כפים כמו בתפילת נעילה: וכי האי שושילתא שפירת שפירתא נהגי ועבדינן:

2כהנים נושאי' כפיהם בשחרית ובמוסף ובמנחה של תענית ציבור חוץ ממנחה של יום הכיפורים שתחת מנחה נושאים כפיהם בנעילה: וכהן שיש בידו מומין לא ישא כפיו. בפניו ידו ורגליו לא ישא כפיו. זבלגן. אם דש בעירו מותר. ושכור לא ישא כפיו. א"ר אלעזר כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. שנ' (ישעיהו א׳:ט״ו) ידיכם דמים מלאו. ושנו רבותי' אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן וזו היא אחת מתשע תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי: אמ' אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים. לאחד אין קורא כהנים. שנ' אמור להם. לשנים ולא לאחד: וכן הילכתא. ת': והחזן קורא כהנים ולא שליח ציבור. שלא להפסיק בתפילתו. דבכולהו הילכתא או' שליח ציבור. ולשם או' חזן. וזהו שמש הכנסת. וכן דרך התלמוד לקרות המתפלל לפני התיבה שליח ציבור. ושמש הכנסת. חזן: מפי רבינו יעקב מרמרו: א"ר יהושע בן לוי מניין שהק' מתאוה לברכת כהנים. שנאמר (במדבר יב) ושמו את שמי על בני ישר' ואני אברכם: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שמברך מתברך. שנ' (בראשית י״ב:ב׳-ג׳) ואברכה מברכיך: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה. כה תברכו. אמור להם. ושמו את שמי: וא"ר יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא כפיו. שנ' (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו: וחייבים כהני' לעלות לדוכן כשהשליח ציבור מתחיל ברצה. מאי מברך. א"ר זירא א' רב חסדא ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר (קב"ו) [קדשנו] בקדושתו של אהרן [וצונו] לברך [את] עמו ישראל באהבה: וכשהוא עוקר את רגליו ומחזיר פניו כנגד לב הציבור לברך אותם. מה הוא אומ' יהי' רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותי' שתהא הברכה הזאת שצויתה לברך עמך ישר' באהבה כפרה וסליחה ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. ת': א' רב הונא מי שרואה הכהנים נושאי' את כפיהם שחרית צריך לברך בברכה ראשונה. ברכו י"י מלאכיו. שנייה ברכו י"י כל צבאיו. שלישית ברכו י"י כל מעשיו: במוסף בברכה ראשונה או' שיר המעלות הנה ברכו את י"י. שנייה. שאו ידכם קדש וברכו את י"י. שלישית. יברכך י"י מציון וגו': ואם היו ד' תפילו' חוזר תליתאי בקדמיתא ורביעתא בתנייתא. הכי הוא באילו נאמרין. בסוט': (ובמוספי דשבת) [במנחתא דתעניתא] מה הוא או' א' רב אסי בר יעקב אם עונינו ענו בנו י"י עשה למען שמך. ת': וכשהוא מתחיל לברך את הציבור כורעים הציבור על ברכיהם ומבליעין מקראות הללו בקולו: כשהוא או' יברכך. הם אומרי' יברכך י"י מציון עושה שמים וארץ: י"י. י"י אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ: וישמרך. שמריני (י"י) [אל] כי חסיתי בך: והם עונין אמן: יאר. אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה: י"י: י"י י"י אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת: פניו. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני: אליך. אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים: ויחנך. הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל י"י אלהינו עד שיחננו. אמן: ישא. ישא ברכה מאת י"י וצדקה מאלהי ישעו: י"י. י"י חנינו לך קוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתינו בעת צרה: פניו. י"י אל תסתר פניך ממני כי עני ואביון אני: אליך. אליך י"י נפשי אשא: וישם. שם אצמיח קין לדוד ערכתי נר למשיחי: לך. לך י"י הגדולה והגבור' והתפארת והנצח וההוד: שלום. שלום שלום לרחוק ולקרוב אמ' י"י ורפאתיו: אמן:

3וכד מהדר אפיה מציבורא מאי א'. אדבריה רב חסדא לרבנא (וא') [עוקבא ודרש] רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו עשה מה שהבטחתנו. (דברים כ״ו:ט״ו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש: ואחר כך מתחיל שליח ציבור ואומ' שים שלום: א' רב חסדא אין הכהנים רשאין לכוף (כשרי) [קישרי] אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם מן הציבור וא' רב חסדא אין שליח ציבור רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא: ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי כהנים: ואין הכהנים רשאין לחזור פניהם מן הציבור ער שיתחיל שליח ציבור בשים שלום: וא"ר זירא א' רב חסדא אין הכהנים רשאין לעקור רגליהן ער שיגמור שליח ציבור ברכת שים שלום: ואין הכהנים רשאין לישא את כפיהם אלא כנגד כתפיהם. ובעמידה ובלשון הקדש: ומאן דחזי חילמא ולא ידע מאי הוה. ניקו קמי כהני כד נשאי כפייהו. ויאמר הכי. רבון העולמים אני שלך וחלומותיי שלך. חלום חלמתי. ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי לעצמי בין שחלמתי (לי) [על] אחרים אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף. ואם צריכין רפואה רפאים כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע וכמרים מצרעתה וכנעמן מצרעתו וכחזקיהו מחליו: וכשם שהפכת קללת בלעם בן בעור מרעה לטובה כן תהפוך כל חלומותי לטובה ותרציני: ומכוין דעתיה בהדי כהנא כי חיכי דענו ציבורא אמן: ואי לא לימא הכי (אדיר) אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום. יהי רצון שתשים עלינו שלום לטובה: עד כאן יסוד העמרמי. ת':

4ובהלכות גדולות הסדר כך: דכול עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאות כפים. מנא הני מילי א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ושיעור דשיכור כמה הוי רביעית חי בבת אחת. אבל מפסיק ביה או שנתן לתוכו מים כל שהו לא הוי שיכור. והני מילי רביעית דהא ביעתא ופלגא. אבל טפי מרביעית אעפ"י שהפסיק בה ונתן לתוכו מים אסור. כהן ששתה יין ועלה לדוכן ונשא ידיו פסל עבודתו. כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו. תנא בפניו ידיו ורגליו. א"ר יהושע בן לוי בהקניות לא ישא את כפיו. א"ר יוסי חיפני ובישני לא ישא כפיו. תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבענין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. א' רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו. והא ההוא דהוה (בשיבטיה) [בשיבבותיה] דרב הונא והוה קא פריס ידיה. ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי זבלגן לא ישא כפיו ואם היה דש בעירו מותר: והא ההוא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן וקא פריס ידיה. ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו מותר. ר' יהודה או' אף מי שהיו ידיו צבועות סטים או קוצה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר. מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישר' אוסיף ברכה אחת משלי כגון י'י אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם וגו'. תיל לא תוסיפו על הדבר. וגו'. והא הכא כיון דבריך ליה עבר (על) [ליה] זימניה וקת' דעבר. הכי במאי עסיקינן בשלא סיים. והתניא סיים. שסיים ברכה אחת. והתניא שסיים כל ברכותיו. שאני הכי כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחריני הוה מברך כוליה יומא זימניה הוא. מהכא גמרי' דכהן פריס ידיה [כמה זימני] בכמה (דוכתתא) [דוכתא] ושפיר דמי: עד כאן ה"ג. מיכאן ואילך פרש"י בסוטה: א' אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים בשיש שם שני כהנים לברך. שליח ציבור כשגומר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהם לצד התיבה להתפלל. הא דאמרי' יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו'. לאחד אינו קורא. שנ' אמור להם. לשנים. וכן הלכה: מהכא נפקא לן ששליח ציבור קורא אותו ומזהירן לכך: א"ר יהושע בן לוי מניין לברכת כהנים שהק' מתאוה לה שנ' ושמו את שמי תלה הכתו' הדבר בהק' להיות ברכה שימת שמו של עמו. ולא עשאה צורך ישר' אלא צורך מקום: א"ר יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך שנ' ואברכה מברכיך. ואילו ואני אברכם אישר' קאי. כר' עקיבא דא' באילו טריפות. למדנו ברכה לישר' מפני כהנים. מפי הגבורה לא למדנו. כשהוא או' ואני אברכם. הוי כהנים מברכין לישר' והק' מסכים על ידם. א"ר יהושע בן לוי [כל כהן] שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה. קודם שיסיים שליח ציבור רצה צריך להעלות על הדוכן. שנ' (ויקרא ט׳:כ״ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. אלמ' בעוד העבודה בידו בירך. ואחר כך וירד מעשות. מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. איני והא' ר' אמי ור' אסי סלקי. ר' אמי ור' אסי מיעקר הוו עקרי ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומם מן הדוכן ולא מטו עד דגמרא ברכת עבודה. וכדתנא ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר רגליו. אבל עקר רגליו עולה. ותנן נמי בברכות ואם הבטחתו כו'. רישא הכי אית'. העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תטרף דעתו בשובו לתפילתו ולא ידע להתחיל מיד לשים שלום. ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תטרף דעתו ונושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי לישא את כפיו: והוא לא עלה בעבודה אלא דעקר פורתא. וש"מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה. א"ר אדא א"ר שמלאי בית הכנסת שכולה כהנים כולן עולין לדוכן. למי מברכין לאחיהן שבשדות. איני והתני אבא בריה דרב (נמימן) [מנימין] בר חייא העם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. לא קשיא. הא דאניסי. שבשדות אניסן במלאכתן ואיני יכולין לבא. הא דלא אניסי. העומדים בבית הכנסת אחורי הכהנים לא אניסי. ואין הברכה חשובה עליהן לעקור ולבא לפני הכהנים להיות מתברכין פנים כנגד פנים כרת. הילכך אינן בכלל ברכה. כדאמרן לעיל כה תברכו. פנים כנגד פנים: והתני ר' שימי מבירתא דשיחור בית הכנסת שכולה נהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן. הא דלא אשתייר ביה עשרה לא חשיבי לברכה לחודייהו. הילכך כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות: גופא. תני אבא בריה דר' מנימין בר חייא העם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה פשיט' אריכי (אריכי) באפא גוצי לא מפסקי בין כהנים לננסין מהיות בכלל ברכה. דא"כ אין לדבר סוף. תיבה נמי לא מפסקא. מחיצה מאי. ת"ש דא"ר יהושע בן לוי אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישר' לאביהם שבשמים: פסק רבי שלמה בסוט' פ' אלו נאמרין:

5יש ללמוד מיכן סדר נשיאות כך הוא. עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון וכו'. ומאריך בה עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור. ושליח ציבור קורא כהנים אם שנים הן. ואם יחיד הוא אינו קוראו והוא מחזיר פניו מאיליו כדאביי דא' לעיל. אין קורא כהנים. ובשכלה דיבור מפי הקורא (מברכו) [מברכין] אשר קדשנו כו'. ומתחילין כברכה. וכשכלה אמן אחרון מפי הציבור הן מחזירין פניהם וכופפים קשריהם אם רוצים. ושליח ציבור מתחיל שים שלום. והכהנים מתפללין רבו' של עולם כו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח ציבור ועוקרין רגליהן והולכין להן: כל זה הפי' משמעת דאביי: עד כאן פרש"י:

6תנן באילו נאמרין הכהנים נושאי' כפיה' כנגד כתיפותיהם. וכשמברכין הכהני' לעם מפזרין אצבעות ידיהם: וכך מצינו (בפסיקא או' ופר) [בפסיקתא או לעופר] האילים. ר' יוסי בר' חנינא א' (לעווליהון) [לאורזליהון] דאיילתא. הנה זה [עומד] אחר כתלינו. אחר כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשו' משגיח מן החלונות מבין כתפיהם של כהנים. מציץ מן החרכים. מבין אצבעותיהם של כהנים. ענה דודי ואמר לי. ומה אמ' לי. יברכך י"י וישמרך: תשובות הגאונים. ולעלות כהני' לדוכן כשמניחין כובעיהן בראשיהן אם בשביל צינה הם עושין כדי להתחמם ולא לכבוד הן עושי' מותר. ואם אין צינה אלא לכבוד הן עושין. חיישי' שמא יפול כובעו מראשו ויחזור מן הדוכן הילכך אם מהודק כובעו בראשו יפה אין חוששין שמא יפול ומותר. אבל בסנדל אין עולין דחיישינן לפסלות דההוא כהן וזו אחת מט' תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ואמרי' מאי טע' לאו משום כבוד ציבור. לא משום דלא ליפסיק רצועה דסנדלא ואתי למימר בן גרושה הוא או בן חלוצה: וצריך שליח ציבור לקרותו לכהנים ברכת כהני' חיישי' שמא יטעו. וכד' באילו נאמרין: ובמקום שיש שם כהן שנושא את כפיו או' החזן אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה. עד מפי אהרן ובניו כהנים. ולא יותר. והיא קריאת הכהנים. אבל הס. כי לא להזכיר בין שומע תפילה לעבודה. שאפי' נחש כרוך על עקיבו אינו מפסיק:

7כן בערוך: שאילה לפני הגאונים:

8כהן שלא התפלל ומצא ציבור מתפללין. מותר לעלות לדוכן או לא. לא מצינו דבר המעכב בברכ' אלא נטילת ידים. דאמרי' כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנא' (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו. אבל תפילה לא מצינו שמעכבת. הילכך יעלה ויברך: כהן שעלה לדוכן מסייעו החזן שלא יטעה או לא: גם בזו לא מצינו חילוק בין אחד לשנים. אלא כדאביי דא' נקיטינן לשנים קורא כהנים. לאחד אין קורא כהני'. ורב חסדא א' אפילו לאחד קורא כהני' שאין קורא אלא לשבט. אבל להקרותו מקרהו. וכן מנהג פשוט בכל ישראל בין אחד בין שנים החזן מקרא אותו דבר דבר והן עונין אחריו: ראינו כהנים כשהן מכינין ובאים לברך פותחין אצבעותיהן יש בהן ממש או מסורת. לא מצינו בתלמוד כל עיקר אלא שאומר' רבנן בכהני' כמה טעמים. שהוא סימן שאימת שכינה עליהם. כאילו הן מתחלחלין והוא שם עוברת: ואעפ"י ששנינו בברכת כהנים. במקדש או' השם ככתבו ובמדינה ככינויו. וזה סימן הוא כלומ' שמזכיר ככתבו נאמר כאן אלא שהוא במדינה אנו מכנים. ועוד לשם אותו סימן לפסוקים כי בברכה ראשונה מניחים אצבע הסמוכה לגודל ומשהין אותה כן. בשנייה מניחין אמצעית הסמוכה לאמה ומשהין לאותה כן. בשלישית מניחי' רביעית הסמוכה לזרת. והיא נקראת קמיצה כסדר הראשון: כן בערך חית. ת':