מחזור ויטרי, הלכות יום הכיפורים שמה

1שמה. מיכן ואילך יסוד העמרמי:

2יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה [ורחיצה] וסיכה. ובנעילת סנדל. ובתשמיש המטה. מנא הני מלי. אמ' רב חסדא כנגד [חמשה] עינויין שבתורה. ובעשור. [ואך בעשור]. שבת שבתון. ושבת שבתון. והיתה זאת לכם לחקת. ומקשינן חמשה כתיבי. ואנן שיתא עינויין קא חשבינן. ופרקינן שתייה בכלל אכילה היא. ומאן דלא מיעני מיחייב כרת. דכת' [כי כל הנפש אשר לא תענה וגו' (ויקרא כ״ג:כ״ט) וכן מאן דעביד מלאכה נמי הכין דכתיב] וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה. וגו' (שם). וכמה שיעורים דכי אכיל מיחייב כרת. כדתנן האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכנרעינתה. והשותה מלא לוגמיו. ואע"ג דשיעורא דאכילה בכזית. הא בכותבת. מאי טעמ' מדשני קרא בדיבוריה וכתב לא תעונה. ולא כתב לא תאכל. שוויה רבנן לשיעורא. דתניא ר' יהודה אומ' כל שיעורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין. ששינה הכת' במשמעו. ושינו חכמים בשיעורן. וראייה לדבר יום הכיפורים ששינה הכת' במשמעו. תענו את נפשותיכם ולא כת' לא תאכל. ושינו חכמים בשיערן בככותבת. וכי קאמרי' דחייב כרת הני מילי אגופיה דיומא. אבל אתוספת דמוסיף עליה. מעדנא דמפסיק סעודתיה. ועד דקדיש, יומא לא מיחייב כרת. דכת' [כי כל] הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה. על עיצומו של יום ענוש כרת. ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי. וכן תוספת מלאכה. וכן ברחיצה. דתנן [דתניא] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה. רוחץ כדרכו ואינו חושש. כי אתא רב דימי א' מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי ערב תשעה באב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר פושטה ומקנח בה ידיו ורגליו. ערב יום הכיפורים מקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו. א"ל ר' יעקב דר' ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן ואותיבנא לך סחיטה. והיכא דחזא קרי ביומא דכיפורי טובל בו ביום ומברך ומנגיב נפשיה בידיה. דת"ר הרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל ולערב ישפשף. לערב. מאי דהוה הוה. אלא אימא אם מבערב ישפשף. קסבר מצוה לשפשף. ואיתתא דאית לה ינוקא [שרי] לה למימשה חדא ידא ומיתן ריפתא לינוקא. משום שיבתא. דתנא דבי מנשה אשה (מריחה) [מדיחה ידה אחת במים] ונותנת פת לבנה קטן. פי' שיבתא. רוחא [היא דשריא] על ידה דאינשא בליליא: ומאן [דנגע במיכלא] בלא מימשא ידה שרא ההוא רוחא על ההוא מיכלא ומסכנא. ומשום הכי שרו ליה רבנן למימשיא ומוספא לינוקא: תנא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביום הכיפורים: לא ישב אדם על נבי טופח המוטפח ביום הכיפורים. אבל על טופח שאינו להטפיח מותר. ואילו תלמיד' דקבעי קבולי אנפיה רביה. או אנפי גברא רבה או אנפי אבוה. ואיכא מיא באורחא שרי ליה למיעבר במיא עד צואריה. דתניא הרי שהיה מהלך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. ובלבד שלא יוציא ידו משפת חלוקו. ודוקא עד צוארו. אבל מעבר לשוט הוא אסור: וכן בסיכה לא מבעיא כל גופו דאסיר אלא אפילו אצבע קטנה נמי אסור לסוך. ואי אית ליה צערא שרי למיסך. דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם היה חולה או שיש לו חטטין בראשו מותר. וכן בנעילת הסנדל היכא דמפנק. אינמי קא בעי מיעל לדוכתא דחורבא ומיעל ספר תורה ומיקרא ביה ציבורא. אינמי מיתן ריפתא לינוקא. אינמי אפוקי לבושא ומה דצריך ליומא. וקא דחיל למיעל בלא מסאנא מן עקרבא או מן רחשא שרי ליה למיכרך מידי על כרעי. אי נמי מיסס גורבי ומיעל. או אפוקי לצורכי שרי. דא' שמואל כל מחמת סכנת עקרב מותר. וכן נמי לעניין מאן דמפנק ולא יכיל לסגויי שפיר דמי למיפק בגורבי. דהא רב יהודה נפיק בסנדל דחייטני. אביי נפיק בדהוצי. רבא נפיק בדיקולי. רבה בר רב הונא כריך סודרא על כרעיה ונפיק. אבל מסאני בין מיפנק בין לא מיפנק אסיר. והיכא דאיכא חולה דאי לא יכיל מסתכן שפיר דמי לאוכליה ביום הכיפורים. מאי טעמ'. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י״ח:ה׳). ולא שימות בהן. כי קאמ' רחמנ' קיומי מצוותא כי היכי דתיחון בהן. אבל נטורי מצוותא ואיסכוני לא. וכי מאכלינן ליה על פי בקיאין. ואי ליכא בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. ולא מיבעיא חולה. אלא אפי' עוברה וידעינן דאי לא אכלה מתעקר וולדה. ואע"ג דאיכא למימר ספק חי ספק נפל הוא. דתניא עוברה שהריחה קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב. אם נתיישבה דעתה מוטב. ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו. שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילו עריות ושפיכות דמים: אמרי דבי ר' ינאי חולה אומ' צריך אני. ורופא אומ' אינו צריך שומעין לחולה. פשיטא. ספק נפשות להקל. מהו דתימ' [האי דקאמר חולה צריכנא בעותי הוא דקא מיבעית דסבר אי לא אכילנא מייתנא קמ"ל לב יודע מרת נפשו. חולה אמר איני צריך ורופא אמר צריך שומעין לרופא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא] לב יודע מרת נפשו. קמ"ל לרופא שמעין ליה. והאי דקאמ' לא צריך אנא. תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה ולא ידע. (קמ"ל). וכן הלכה:

3אמ' רבא חולה שאמדוהו כגרוגרת אחת. ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין. ואפי' בזה אחר זה. ואפילו קדם והבריא בראשונה: והיכא דאיכא תרתי בתרי עוקצי ותלת בעוקץ אחד. מייתינן תלת מעוקץ אחד. ולא מייתינן בתרי עוקצי. דקא מפיש בבצירה: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו: ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש. רב הונא בריה דרב יהושע אומ' סלת נקייה בדבש. רב פפא אמ' קמחא דשערי בדבש: אמ' ריש לקיש ציר שעל הירק מצטרפת לככותבת. ביום הכיפורים. אלמא אע"ג דמשקה הוא ביון דמתכשר ביה אוכלא באוכלא דמי: ובן הלכה: ת"ר יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. מלא קומצו מנחה. מלא חפניו קטורת. והשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים. ותניא נמי במתניתין אחריתי. במה ישתה ויהא חייב. ב"ש אומ' כדי רביעית. וב"ה אומ' מלא לוגמיו. ומלא לוגמיו דקאמרי' ב"ה לוגמיו ממש. מתקיף לה רב פפא ליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה א"ל רבא כי אתשיל גבי עוג מלך הבשן הוא דאיתשיל. דהוו ליה בית שמאי לחומרא וב"ה לקולא. אלמא מלא דקאמרי' כל חד וחד בדנפשיה: וכן הלכה: מימר הוא דקאמרי' דמחייב איניש לעינויי בהני חמשא עינויי דאמרן. אכילה ושתייה. רחיצה וסיכה. ונעילת הסנדל. ותשמיש המיטה. וכת' כי כל הנפש אשר לא תענה וגו' (ויקרא כ״ג:כ״ט). וכי מיחייב כרת. אהני חמשא עינוי כולהו מיחייב. או דילמא אאכילה ושתייה בלבד מיחייב מי אמרי' לא תענה סתמא כת'. ובהני המשא מילי אשכחן דאיכא עינוי. והילכך אכולהו מיחייב. או דילמא כיון דכת' תענו את נפשותיכם. וכל מלאכה לא תעשו (שם טז). וכת' והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (שם כג). אעינויי דאית ביה עינוי נפש הוא דמיחייב כרת. ומאי ניהו אכילה ושתייה. דאי לא אכיל ושתי מיית. אבל הנך דאי לא עביד להו ליכא איבוד נפש אימ' דלא מיחייב. ת"ש. דת"ר. אעפ"י שאמרו אסור בכולן לא אמרו אלא בכחצי שיעור. אבל כשיעור עונש כרת. כגון האוכל ושותה והעושה מלאכה בלבד. אוכל ושותה ועושה מלאכה. דכת' ועיניתם. וגו'. והאבדתי. אעינוי דאית ביה איבוד נפש הוא דמחייב כרת אהנך לא: וכן הלכה: מימר הוא דקאמרי' דמאן דאכיל ביום הכיפורים מיחייב כרת. ושיעוריה ככותבת. ומאן דאכיל חלב ודם ונותר ופיגול ושאר איסורין דכתיב בהן כרת שיעורא בכזית. בפחות מכותבת. ובפחות מכזית הוא דלא מיחייב כרת. איסורא אית ביה או לא. ואם תימצי לומר בציר משיערא [אית ביה איסורא. מדאורייתא או מדרבנן למאי נפקא מינה להיכא דאישתבע דלא אכילנא ואכיל איסורא בציר משיעורא], דאי מדאורייתא לא חיילא עליה שבועה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואי מדרבנן הוא דאסור חיילא עליה. אי נמי להיכא דאכל חלב דכוי. דספיק' הוא. אי פחות מכזית מדאוריית' אסיר. הוה ליה ספיקא דאוריית' ולחומר' אי מדרבנן אסור הוה לי ספיקא דרבנן ולקולא. מאי. ת"ש. דאיתמר חצי שיעור ר' יוחנן אמ' אסור מן התורה. ריש לקיש אמ' מותר. ר' יוחנן אמ' אסור. כיון דחזי לאצטרופי איסור קא אכיל. ריש לקיש אמ' מותר. אכילה בענן וליכא. ואמ' רבא כל היכא דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש הילכת' כר' יוחנן. בר מן תלת. החולץ למעוברת והפילה. והמחלק נכסין על פיו. ומכר הבן בחיי האב. ובריש החולץ מייתי להו. ומאינך כולהו הלכה כר' יוחנן: ואמרי' נמי ההוא כי פלגו זיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא. סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגו זיתים. א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן. ועוד האמ' ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה אלמא דהילכתא כר' יוחנן דאסור מן התורה: וכן הלכה: א"ר יוחנן שיעורי' ועונשין הלכה למשה מסיני. עונשין מיכתב כתיבי. א"ר יודן שיעורים של עונשין: תניא נמי הכי שיעורין של עונשין. הלכה למשה מסיני: אמ' מר התירו לעוברה לאכול פחות משיעור משום הסכנה. אי דאיכא סכנה אפילו כשיעור נמי. אלא אימ' פחות מכשיעור ואפי' טובא נמי. ומיחייבינן למיכל ולמישתי במעלי יומא דכיפורי. דתני חייא בר רב מדפתי ועיניתם את נפשותיכם בתשעה וגו'. וכי בתשעה מתענין. והלא בעשור מתענין. אלא לומר לך כל האוכל ושותה בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וקיימא לן הלכת' כר' יוחנן דאמ' (בן) [בת] שתים עשרה שנה משלימין מדאוריית' בתינוקת בן שלש עשרה שנה משלימין מדאוריית' בתינוק:

4ומיחייב כל בר ישר' לאודויי ביומא דכיפורי. שנ' כי ביום הזה יכפר. וגו' (ויקרא ט״ז:ל׳). וההיא כפרה וידוי דברים הוא. דתניא וכפר בעדו ובעד ביתו (שם ז). בהוצאת דברים הכת' מדבר אתה אומ' בהרצאת דברים. או אינו אלא בהרצאת דם. אם נפשך לומר. נאמר כאן כפרה. ונאמר להלן כפרה. מה להלן בהרצאת דברים אף כאן בהרצאת דברים. מה אם נפשך לומר. וכי תימא נגמר משעיר הנעשה בפנים. דהרצאת הדם הוא. אמ' קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו (שם). ובפר. ועדיין לא נזרק הדם. וחכמים אומ' אין אומ' אלא חטאתי. עויתי. פשעתי. אמ' רבה בר שמואל אמ' רב הלכה בחכמים. והתם פליגי בה:

5ומיבעי ליה לכל איניש לצלויי בערב יום הכיפורים תפילת המנחה. ומימר אתה יודע רזי עולם. אחר תפילתו. ואחר וידוי. מקמי דיתיב בסעודתא. דילמא מיטרפא דעתיה מחמת סעודתיה. ולא יכיל לאודויי. דת"ר מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה. אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם אכילה ושתייה שמא תטרף דעתו עליו. ואעפ"י שהתודה קודש אכילה ושתייה מתודה אחר אכילה ושתייה שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית. ומוסף ומנחה. ונעילה. והיכן אומרה אחר תפילתו. ושליח ציבור באמצע תפילה: ומתבעי ליה לאפסוקי ערב יום הכיפורים מאדנהר. דתניא ועיניתם את נפשותיכם בתשעה. יכול בתשעה מתענין. ת"ל בערב. אי בערב יכול משתחשך. ת"ל בתשעה: הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום. מיכן שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו. ביציאתו מניין. דבעי לן לאוחורי עד חשיכה. ת"ל עד ערב. אין לי אלא יום הכיפורים. שבתות מניין. ת"ל תשבתו. ימים טובים מניין. ת"ל שבתכם. הא כיצד. כל מקום שנ' שבות. מלמד שמוסיפין מחול על הקודש. ואתא לרבוי שביעית: א"ר אלעזר א"ר הושעיא מכל חטאותיכם לפני י"י תטהרו (ויקרא ט״ז:ל׳). חט שאין מכיר בו אלא י"י יום הכיפורים מכפר: ואילו מאן דמצער לחבריה לא מיכפר ליה עד דמפייס ליה. דתנן עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. שבינו לבין חבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו:

6א"ר יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו. שנ' בני (אדם) [אם] ערבת לרעך תקעת לזר כפך וגו' לך התרפס ורהב רעיך (משלי ו׳:א׳). אם ממון יש לו בידך התר פיסת יד. ואם לאו הרבה עליו ריעים. אמ' רב חסדא וצריך לפייסו בשלשה שורות של בני אדם. שנ' ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי: א"ר יוסי בר' חניניא המבקש מטו מחבירו אין צריך לפייסו. יותר משלשה פעמים. שנא' אנא שא נא. ועתה שא נא (בראשית נ׳:י״ז). ואם מת. אמ' רב יוסף בר חנינא אמ' ר' אבהו מוליך עשרה בני אדם ועומד על קברו ואומ' חטאתי לי"י אלהי ישר' ולפלוני חטאתי שחבלתי בו:

7א"ר יוחנן אחד עשר שמנין נאמרו למשה מסיני. מנא לן. אמ' רב הונא סמים תרי. נטף ושחלת וחלבנה. הא חמשא. סמים כי הני. חמשא. הא עשרא: ולבונה זכה. הא חד חסר: אמ' רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא כל תענית ציבור שאין בה פושעי ישר' אינה תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סימני הקטורת. אביי אמר מהכא. ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט׳:ו׳): מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין: ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ובמבואות האפילין. ועל גבי החולים: דרש רבא ועמך כלם צדיקים. (ישעיהו ס׳:כ״א). בין שאמרו שלא להדליק בין שאמרו להדליק שניהן לא נתכוונו אלא משום דבר אחד:

8עד כאן מהלכות גדולות:

9ליקוטין:

10שמעתי על הגאונים ר' יהודה בר ברוך. ור' יצחק בר יהודה זכרונם לברכה. שהיו מתענין ממחרת יום הכיפורים. ובניהן ותלמידיהן עדיין נוהגין כן. וראיה לדבר. מההיא דרבא דהוה יתיב תרי יומי בתעניתא. ואשתכח כוותיה: ושאין מתענין אומרי'. דרבא לא הוה אכיל מערב יום הכיפורים עד מוצאי יום שני. שני לילות ושני ימים: ואם איפשר לעשות כן יפה לעשות. אבל למה אוכלין המתענין מוצאי יום הכיפורים בלילה עד מוצאי יום שני הלא לדבריהן יום הכיפורים הוא ואכילתו בכרת. והמתענין שומרים עצמן מכל מלאכות שיש בהן כרת: שמעתי שתוקעין בארץ ישר' מוצאי יום הכיפורים. קשר"ק. ולאחר כל התפילה כשיוצאין מבית הכנסת לפי שכבר הבדילו: ובגולה שלנו לא נהגו אלא תקיעה אחת לזכר בעלמא. זכר ליובל. לבד שבעיר קולונייא נהגו גם קשר"ק: נשאול נשאל מאת גור אריה. מפני מה תוקעים מוצאי יום הכיפורים קודם שיתפללו שמונה עשרה ויאמרו הבדלה בחונן הדעת. והשיב. תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. ואינו אסור לתקוע בשבת אלא משום דלא ליתי לטלטולי ברשות הרבים לילך אצל בקי ללמוד אצלו סדר תקיעות. והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מלאכה גמורה היא. אבל בתקיעה אחת מוצאי יום הכיפורים ליכא למיחש להכי. משום דבחדא תקיעה לא צריך למיזל אבקי: ועוד שהרי כבר תקע בראש השנה אתמל. וזכור הוא בבקיאות התקיעות יפה. והשופר מראש השנה בבית הכנסת הוא עומד. ואינו צריך להביאו ממקום אחר לשם: טעם בשמים במוצאי שבת משום נשמה יתירה שחסרה ויהיו למשיב נפש. וביום הכיפורים ליכא ייתור נשמה לפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאי יום הכיפורים. ומפי הרב ר' יעקב ז"ל נאמר לי דטעם בשמים במוצאי שבת משום דבשבת שובת אור של גהינם ואינו מסריח. ולמוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח. לבך מריח בבשמים להפיג ריח רע. ובשבת שובת אור של גהינם. אבל ביום הכיפורים לא מצינו: ת':