מחזור ויטרי, הלכות לולב שסה

1שסה. אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה. ולולב ארבעה. כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח. פי' כשם שהוא במינו גבוה מכולם. ור' פרנך א"ר יוחנן שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן הדס טפח. פי' זהו צד שהוא עשוי כשדרו של בהמה. שהחליות והצלעות מחוברות לה מיכן ומיכן. כמו כן הלולב גדל שמאותו מחציתו עליו עולין מיכן ומיכן. ואמצעו חלק. ועולה כמקל. ואותה שדרה האמצעית צריך שתהא יוצאה למעלה מן ההדס והערבה טפח. לבד מה שהעלין ארוכין למעלה לאחר (שנתלה) [שכלתה] השדרה שאין עוד (עליו) [עלין] מדובקין ועולין בו: והלכה כר' יוחנן מחבירו. כדאמרי' פ"ק דביצה: אמ' רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמ' הני תלת מצות והא חדא מצוה: א"ל ר' ירמיה לר' זריקא מאי טעמ' מברכין אלולב לחודיה. א"ל הואיל וגבוה מכולן. וליגביה לאתרוג טפי וליבריך עליה. אלא הואיל ובמינו גבוה מכולן. פי' אלולב לחודיה. שאנו מברכין על נטילת לולב ולא על נטילת אתרוג: ולגבהיה לאתרוג טפי. קס"ד הואיל וגבוה מכולן (דקא) [דקאמר] היינו דאמרן לעיל שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח. ובמינו גבוה. אילנו גבוה משלשתן. לפיכך חשוב הוא. ונקרא כל האגד על שמו:

2ת"ר לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. ר' יהודה אומ' אגוד כשר שאינו אגוד פסול. מאי טעמ' דר' יהודה יליף לקיחה לקיחה מאזוב. מה להלן אגודה. דכת' ולקחתם אגודת אזוב. אף כאן אגודה. ורבנן לא ילפי. פי' לא לימדוה מרבותיהם. ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ למדוה מרבו. ושמא מקראות הללו לא לדרוש ג"ש נכתבו: כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאגדו. לא אגדו כשר. כמאן אי כר' יהודה כי לא אגדה אמאי כשר. אי רבנן מאי מצוה. לעולם רבנן. ומאי מצוה. משום שנאמ' זה אלי ואנוהו (שמוח טו). פי' אתנאה לפניו במצות. סוכה נאה. לולב נאה. ציצית [נאה]: ת"ר הותר אגדו. אוגדו כמין ירק. וליענביה מיענב. הא מני ר' יהודה דאמ' עניבה גופה קשירה היא. [אי] ר' יהודה אגד מעלייא בעי. האי תנא סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: פי' הותר אגדו של לולב ביום טוב. אוגדו בכריכה בעלמא יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך כמו שאוגדין אגודת ירק. ולא יקשור שני קשרים בשני הראשים כאחד. דקשר של קיימא הוא. מאבות מלאכות. כדתנן התם הקושר והמתיר וזה של קיימא הוא. שאינו חושש להתירו עולמית. וקפריך וליענביה מיענב. דהכי מקיים טפי. אמאי דחקת ליה בכי האי גוונא. דאיסור מלאכה ליכא דעניבה לאו קשירה היא. ר' יהודה היא. במסכת שבת. פי' אילו קשרים. דתניא חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו. ר' יהודה אומ' כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו. אי ר' יהודה (כשר) [קשר] מעליא הוא בעי. כדתניא לעיל אגוד כשר שאינו אגוד פסול. דגמר מאגודת אזוב. והאי לאו אגד הוא. האי תנא סבר לה כוותיה בחדא. ופליג עליה בחדא. דאין צריך אגד: שמעינן מהכא דבענן בלולב (כשר) [קשר] גמור שיקשור שני ראשי האגד. ולא יאגדנו כאגודה של ירק. דלאו אגודה היא. ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יהודה. דאמרי לולב שאינו אגוד כשר מודו דמצוה מיהא לאוגדו. כדתניא לעיל. משום זה אלי ואנוהו. ואוקימנא ליה כרבנן: א"ר חזקיה א"ר ירמיה משום ר' שמעון בן יוחי כל המצות כולן אין אדם יוצא ידי חובתו בהן אלא דרך גדילתן. שנא' עצי שיטים עומדים. שעומדים דרך גדילתן. התחתון למטה וצד העליון למעלה: שמעינן מהכא שצריך ליטול ד' מינין דרך גדילתן. כמו שגדילין באילן. אותו צד שמחובר יהיה למטה. ואם הפכו לא יצא. וצריך ליטול ולברך פעם שנייה: והיכא דנקיט ליה במנא דרך בזיון לא נפיק. אבל ודאי בסודרא או בשושיפא דרך כבוד הוא: וכן הלכה:

3בהלכות גדולות: תנן התם במנחות. שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד היה עושה. מניח שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו. מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו. במערבא מתנו הכי. א"ר חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר חנינא. מוליך ומביא כדי לעצר רוחות רעות. מעלה ומוריד. כדי לעצר טללים רעים: אמ' ר' יוסי בר אבין זאת אומרת שירי (ברכה) [מצוה] מעכבין את הפורענות. (והא) [דהא] תנופה שירי מצוה נינהו. ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים: אמ' רבא וכן ללולב: פי' כיצד היה עושה. שהוא צריך להניפם יחד השני כבשים חיים עם שתי הלחם. כדכת' והניף הכהן אותם על להם הביכורים תנופה לפני י"י על שני כבשים. (ויקרא כג). הכבשים חיים. והלחם יחד. מניף את הלחם על שני כבשים: ואע"ג דרישיה דקרא משמע אותם על הלחם. ילפי' לה במנחות מלחם דמילואים דלחם למעלה: הונף. היינו מוליך ומביא. כדמתרג' ינפף ידו הר בת ציון (ישעיה י) מוביל ומייתי בידיה. וונטליר ב'. הורם. מעלה. ואי איפשר לעלייה בלא ירידה. הרי והורם מעלה ומוריד. משמע. והאי קרא לאו בכבשי עצרת כת'. אלא במילואים. וכולהו תנופות. ילפי' מינה. למי שארבע רוחות שלו. פי' מצוה זו אנו עושין לשמו. כך מראה בהנפתו. זאת אומרת. הא דר' (יוחנן) [יוסי] דקאמ' תנופה עוצרת רוחות וטללים רעים. שירי מצוה. מצוה שהיא כשירים. כלומ' שאינה עיקר לעכב כפרה. אע"פ כן חשובה היא לעכב את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא ואינה מעכבת כפרה. כדתניא בת"כ ומייתינן לה בגמר' דיומ'. בפ"ק. לתנופה. לכפר עליו. וכי תנופה מכפרת. והלא אין כפרה אלא בדם. אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכת' כאילו לא כיפר. וכיפר. פי' והלא אין עיקר כפרה אלא בדם. דכת' ואכלו אתם אשר כפר בהם וגו' (שמות כט). מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. שירי מצוה. פי' ששיירה ולא עשאה. כאילו לא כפר. כפרה גמורה מן המובחר. וכפר. כלומ' אע"פ כן וכפר. שאינו צריך להביא קרבן אחר. וכן ללולב. פי שמוליך ומביא מעלה ומוריד: וכן בהלכות גדולות מצאתי:

4ת"ר העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומ' אקב"ו על נטילת לולב. ומוליך ומביא מעלה ומוריד. ור"ח איש רומי פי' וניענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. כמו ששנינו במנחות. (פי') [פרק] כל המנחות. ומייתי לה בפ' לולב הגזול. בעיניין שתי הלחם וכבשי עצרת. ואמ' רבה התם. וכן ללולב. אלמ' צריך לנענע בהולכה והובאה שש פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד: וכן קיבלנו מרבינו הרב זצ"ל: והעמידנו בעיקר הדבר מתלמוד ארץ ישראל:

5לולב הגזול והיבש פסול. נקטם ראשו. נפרצו עליו [פסול]. נפרדו עליו כשר. ר' יהודה אומ' יאגדנו מלמעלה: פי' לולב. כף תמרים. ואע"ג דקרינן כפות תמרי'. כפת כת'. חסר בלא וי"ו ויש אם למסורת: גזול. פסול. דכת' ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳). משלכם. והוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואשכחן קרא דאוסר מצוה הבאה בעבירה. דכת׳ והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) גזול דומיא דפסח. מה פיסח שאין לו תקנה לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע הוא עולמים. אף גזול אין לו תקנה לאחר זמן. ואפי׳ בייאוש. דשמעינ׳ ליה למריה דמייאש מיניה וא׳ ווי ליה לחסרון כיס: ואע"ג דלעיניין מיקנא אמרי׳ בבבא קמא פר׳ הגוזל רבה. דקנייה ליה בייאוש והוי דידיה. אפי׳ הכי אקרובי למזבח לא. משום דהוה לי מצוה הבאה בעבירה: יבש פסול לפי שאינו הדר. ובירושלמי אמרי׳ יבש פסול משום דכת׳ לא המתי׳ יהללו יה (תהילים קט״ו:י״ז). כלומר כיון שהוא יבש הרי הוא כמת. ואינו כדיי להלל יה בו: נפרצו עליו. אמר רב פפא דעביד כי חופיא. שקורין אשקובא שמכבדין בה את הבית. ועושין אותה מעלין של לולב התלושין מן השדרה. ואוגדין מהן הרבה ביחד. והאי לאו הידור הוא. דאיפרוד אפרודי. מחוברין הן מלמטה בשדרה. אלא שלמעלה ראשיהן נפרדין לכאן ולכאן. כענפי אילן: נקטם ראשו. פסול. אמ׳ רב הונא בר חנינא לא שנו אלא נקטם. אבל נסדק כשר. אמר רב פפא והוא דעביד כהימנק: פי׳ נסדק. נסדקו ראשי העלין. כפוף. הלכף (כאגמון) [כאגמן] ראשו (ישעיהו נ״ח:ה׳). קווץ. שיוצאין בשדרה שלו עוקצים. כמין קוצים. עקום. דומה למגל. חדא מילתא היא. חרות. קשה. שנעשה חרשת. שכן דרך הלולב עליו נושרין בימות הגשמי׳. השדרה מתקשת ונעשה עץ. דומה לחרות התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ: אמ׳ רב פפא האי דקתני סדוק פסול לאו שנסדקו ראשי עליו לשדרה אלא דעביד כיהימנק. פיינטור של ברזל של סופרים. שיש לו שני ראשים (שראשו מפוסל) [וראשו אחד מפוצל] כך גדול הלולב כמין [שתי] שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית לכאן. ואמר רב פפא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול. פי׳ שכל עליו עולין מצד אחד. בעי רב פפא נחלקה התיומת (מהן) [מהו]. בתר דבעיא הדר פשטה. נחלקה. נעשה כמין שניטלה ופסול. פי׳ נחלקה התיומת. שני עליו עליונים האמצעיים של גוף השדרה והן נחלקין זה מזה. ונסדקה השדרה (עם) [עד] העלין שלמטה מהם. תיומת. לפי שמדובקין (בתיומים) [כתאומים]: שמעי' מהכא דלולב יבש פסול. מאותם שיכולין להביא אחר. יבש פסול. יבש ממש ממראה שלו הראשון ונשבר במהרה אבל (כבוש) [כמוש] שקורי' פלטרי. כשר. נקטם ראשו של לולב פסול. הגבוה שבו. אם נחתך ראש שני עליו הגבוהין מכולן. קרי ראשו. אבל אם נסדקו העלין כשר. נפרצו העלין שאין מחוברין (כשדרה) [בשדרה] אלא ע"י האגד פסול. וכ"ש אם נשרו מכל וכל שיהא פסול. וכגון שנפרצו או נשרו הרוב. אבל המיעוט כשר. וצריך שבכל אורך לולב לא תהא מגולה השדרה מחמת דליכא ענבים (דראו) [דראוי] לכפות בעינן. ולצד מטה של לולב צריך להזהר שיהו מתחילין העלין שלא יחסר השיעור: כפוף. קווץ. עקום. דומה למגל. פסול. וכן נחלקה התיומת או ניטלה: מצאתי בה"ג: והיכא דלא אתנח ית לולב מערב יום טוב בהושענא מתנה ליה ביום טוב כמעשה רבה בר שמואל. ומר שמואל: הדס הגזול והיבש פסול. נקטם ראשו. נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול. ואם מיעטו כשר ואין ממעטין ביום טוב: פי' נפרצו. נשרו. ענביו. פרי שבו הדומה לענבים. ואין ממעטין ביום טוב. משום דקא מתקן ביום טוב מנא: שהיה פסול ועתה מכשירו: ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו שלשה בד' (עליו) [עלין] לחים כשר. דבציר משלשה בדי עלין לא הוי עבות. ובראש כל אחד ואחד שהיו עליו עלין הלחים בראשי הבדים. אבל באמצעם לאו הדר הוא: ת"ר ענף עץ עבות. עץ שהוא עבות. וענפיו חופים את עציו. זה הדס: ת"ר קלועה כמין קליעה דומה לשלשלת זה הדס: תנא עבות כשר. שאינו עבות פסול. היכי דמי עבות. אמ' רב יהודה דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא. ורב כהנא אמ' תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד. הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא: א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה: פי' ענף עץ עבות. עץ שכולו ענף. שהעץ מחופה בעלין על ידי שעשויין הן בקליעה ושרשרות (ושוככין) [ושוכבין] על אביהן ומורכבין זה על זה. תלתא תלתא בחד קינא. ג' עלין בקן אחד. ויוצאין מתוך עוקץ אחד: תרי וחד. שני עלין בעוקץ אחד. ועלה אחד מלמטה ארוך. ועולה ורוכב על השנים. מהדר אתרי וחד. אע"ג דתלתא בחד קינא נמי כל שכן דכשר. הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא: והלכה כר' יהודה: אמ' רב חסדא. הדס שוטה לסוכה. עץ עבות. ללולב. והאי הדס [שוטה] פסול להושענא. בין לחודיה. בין(אהדס) [בהדי הדס] אחרינא. והיכי דמי הדס שוטה דרברבן אטרפיה ופתיין. תניא ר' (ישמעל) [ישמעאל] אומ'. פרי עץ הדר. אחד. כפות תמרים. אחד. וענף עין עבות. שלשה. וערבי נחל שתים. ואפי' שנים קטומים ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. ר' עקיבא אומ' כשם שלולב אחד ואתרוג אחד. כך ערבה אחד והדס אחד. אמ' לו ר' אליעור יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת. אמרת. וכי נאמר וכפת. והלא לא נאמר אלא כפת. מניין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם. שתהא לקיחה תמה. ור' ישמעאל מה נפשך. אי שלימים בעי. ליבעי כולהו שלימים. ואי לא בעי שלימים. אפי' חד נמי לא ליבעי. אמ' רב אויא א"ר חזר בו ר' ישמעאל: אמר ר' יהודה אמ' שמואל הלכה כר' טרפון: פי' כפות תמרים. אחת משמע. כפת כת'. וענף. אחד. עץ. אחד. עבות. אחד. הרי ג'. אפי' שנים קטומים. אהדס קאי: יכול יאגדם כולן. ואף האתרוג עמה. אמרת. וכי נאמר וכפות תמרים. דליהוי וי"ו מוסיף על עניין ראשון. ליקח כפת עם פרי עץ הדר. והלא לא נאמר אלא כפת. משמע היא בפני עצמה ולא עם האתרוג. וענף עץ עבות. מוסב על כפות. וערבי נחל. מוסיף עליהן. שנ' בהן ווי"ן. לפיכך נאגדין עם הלולב. שמעכבין זה את זה. אם חסר אחד מארבעתם. אין הלקיחה לשם מצוה תמה. שלימה. דריש ולקחתם. לקח תם. כמו וכתבתם. כתיבה תמה. ור' ישמעאל דמכשר שני קטומים וחד מצריך שלם. היכן חלקו הכת'. אי בעי הדר. ניבעי בכולהו. ואי לא בעי הדר לא ניבעי אפי' בחד. רב אוייא. שם חכם. חזר בו ר' ישמעאל. מתחילת דבריו. ומכשר בחד. ומיהו הדר בעי: הלכה כר' טרפון. להקל. דקטום כשר. דקסבר אע"ג דקטום הדר הוא: שמעי' מהכא דנקטם ראשו של הדס כשר: ערבה גזולה. ויבשה פסולה. כלולב. דלכם אכולהו קאי. נקטם ראשה. נפרצו עליה. והצפצפה פסולה. כמושה. ושנשרו מקצת עליה. ושל בעל. כשירה. פי' צפצפה. מין ערבה. ועלה שלה עגול. כמושה פלטרי. ושל בעל. שגדילה בשדה. שלא על הנחל. בעל קרי קרקע שאינה צריכה להשקות' (דסגילה) [דסגי לה]. במטר השמים. כדאמרי' במשקין בית השלחין. דבעל לישנא דמתיבותא הוא. כדכת' כי יבעל בחור בתולה (ישעיהו ס״ב:ה׳). דמתרג' ארי כמא (דמתייהב) [דמתיתב] עולם עם בתולתא: ת"ר ערבי נחל. הגדילות על הנחל. ד"א ערבי נחל. שעלה שלה משוך בנחל. תניא אידך אין לי אלא ערבי נחל. של בעל ושל הרים מניין. ת"ל ערבי נחל. מכל מקום: פי' הגדילות על הנחל. נחלי מים. מצוה בזו. ומיהו של בעל כשירה (כדכת) [כדכתיב] ערבי. דמשמע לשון רבים. משוך. [ולא] עגול. פרט לצפצפה.

6ת"ר ערבי נחל. שגדילות על הנחל. פרט לציפצפה שגדילה בין ההרים: ת"ר (ערבי נחל. שגדילה על הנחל. פרט לציפצפה) [איזהו ערבה ואיזהו צפצפה]. ערבה. קנה שלה אדום. ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה. קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פי' ערבה. קנה שלה. [עץ שלה]: