מחזור ויטרי, הלכות לולב שעד

1שעד. אין אומ' זמן בנטיל' לולב אלא ביום ראשון.

2אני החתום נשאלתי אם אומרי' זמן בנטילת לולב בשני ימים טובים הראשונים של חג. הואיל ויום ראשון מן התורה. דכת' ולקחתם לכם ביום הראשון ויום שני ספק. ודיניה דלולב כקידוש היום שכשם שאומרי' זמן על הכוס ביום שני של חג ממה נפשך. הכי נמי אמרי' זמן בנטילתו של לולב ביום שני. או אין אומרי' אותו אלא ביום ראשון בלבד: כך מקובלני ממורי הזקן רבינו יעקב בר' יקר וכך דעתי נוטה. שאין אומ' זמן בנטילתו של לולב אלא ביום טוב ראשון. לפי שלא מצינו עיקר ושורש לברכה זו לא בתלמוד ולא במשנה ולא בתוספתא: וכלל כלל אין חיוב ברכה זו אלא בשעת עשייתו של לולב בחול בשעה שאוגדו ומתקנו. ובסוכה נמי בשעה שעושה אותה. דת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. נכנס לישב בה אומ' אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו. נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ותו תניא גבי סוכה. היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר ביום טוב עצמו. כגון למימך בסתרקי ולעטרה בקרמין ובסדינין המצויירין מברך מיד שהחיינו. (עיקר) [דעיקר] חיוב [בשעת] מעשה. ואם אין יכול לחדש בה דבר מברך שתים. בכניסתו אחת אסוכה ברישא ואחת אזמן. אבל בלולב לא מצריך בשעת נטילה אלא אחת בנטילתו. אלמ' דכלל ליכ' ברכה זמן. אלא בשעת עשייה דהיינו בחול. אבל הראשונים שנהגו לברך שתים בנטילתו. הואיל ואין כל אדם עושה לולב לעצמו אלא סומכין על של ציבור. לכך מברך כל אדם שתים בנטילתו:

3וגם זו פליאה בעיני על מה סמכו. והואיל שכן חיוב ברכה זו אינה אלא בשעת עשייתה בחול כיון שבירך זמן פעם אחת. מה לי תו לברך ביום שני בין שיהא יום ראשון ודאי יום טוב או ודאי חול. מה בכך. כיון שבירך פעם אחת זמן. אמאי חוזרין ומברכין ביום שני. הלא אין עיקר חיובה אלא בחול. וגבי נר חנוכה נמי אין אומ' זמן אלא ביום ראשון. (והם) [והכי] נמי הכא. ולא דמי הא לקידוש היום. דזמן דכוס תלוי בקידוש יום טוב. וכיון דשתי קדושות הן מספיקא מקדשינן. ואמרי' נמי זמן. אבל ברכה זו אינה תלוייה אלא בעשייתה ואפילו בחול. ואפילו בסוכה נמי אין אומ' זמן להדיא בישיבתה. אלא סומכין על אותו זמן שאומרי' על הכוס. דאמ' רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה אכסא דקידוש'. דמקדש ומברך זמן. ואי חיובא הוא לומר זמן בישיבת סוכה. ונטילת לולב. ליתנייה בהדיא. דאמ' זמן עליהו. כדאמרי' גבי נר חנוכה ומקרא מגילה דהוי כהנך מדאוריית': ועוד מצאתי בהלכות גדולות דלא צריך לומ' זמן בסוכה ולולב. דסגי בדכסא: ובהלכות לולב דקמפרש רב יהודאי גאון תני הכי: ת"ר העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נטלו לצאת בו. מברך אקב"ו על נטילת לולב. ומוליך ומביא ומעלה ומוריד. אבל זמן לא מצריך כלל. ולפיכך כיון שבירך זמן ביום ראשון סגי בהכי. ותו לא מידי: שלמה בר יצחק:

4לולב שלא נאגד אלא אגד אחד כשר. דרב יהודה יליף קיחה קיחה מאגודת אזוב. ולא מצינו שם מניין אגדין: ובחד סגיא. אבל לנוי מצוה לאוגדו. אפילו לרבנן למט' ולמעלה. שלא יתפזרו ענפי הערבה לכאן ולכאן. משום שנ' זה אלי ואנוהו: שלמה בר יצחק: אתרוג בגימטריא שש מאות ועשר. ולולב והדס וערבה. הרי תרי"ג מצות ששקולה מצוותו לפני המקום כתרי"ג מצות:

5בתשובות הגאונים מצאתי: העושה לולב צריך לשום בו שבעים פאורות שקורין רמייש. (דמניין) [כמניין] לולב בגימטריא ס"ח. ושתים כנגד אתרוג והדס. הרי שבעים סנהדרין: וכן מנהג בישיבה: וקושרין אותו ג' אגודות מן ערבה עצמה שאין קושרין אותו אלא במינו. וכפות התמר צריך לאגוד ולכפות יחד בכפות התמר עצמו. ושיצא חוץ לערבה טפח. וביום הושענא רבא מניחין אותו פרוד אבל לא אגוד: וכן מנהג ספרד ופרוונצא ונרבונא. ויש שאוגדין אותו בגימוניות של זהב מלמעלה. ובמינו למטה. כדמוכח בסוכה: גרסי' בסוכה פ' לולב (וערבה) [הגזול]. ר' יוסי אומ' שכח והוציא את הלולב (ברשות) [לרשות] הרבים פטור. מפני שהוציא ברשות. ופריך בגמרא אמאי מדאגביה נפק ביה. ומשני כשהפכו. מיכאן יש להוכיח דיש לנו להפכו בנטילתנו. ולברך אז. ואחר כך ליטלנו כדרך נטילתו וגדילתו. דאי לא תימ' הכי. הא דקיימ' לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. היכי מוקמת לה. הילכך אית לן למימר שיטלנו על ידי כלי או בהיפוך או יניחנו על גבי קרקע. עד שיברך עליו: ורבינו יעקב אומר כיון דעדיין יש לו לעשות הניענוע עובר לעשייתם קרינ' ביה:

6הרוצה לקיים (מצות) [מצוה] מובחרת אינה יכול לקיימה בלולבו של חבירו דאפילו. כשיצא ידי נטילה ידי ניענוע לא יצא. ושנינו התם. והיכן היו מנענעין. בהודו לי"י תחילה וסוף. ובאנא י"י הושיעה נא. והא מיהא לא עביד. אף כי אמרי' התם. היה קורא ק"ש לולבו בידו. היה מתפלל לולבו בידו. היה קורה בתורה מניחו על גבי קרקע. כדי שיניח כל עסקיו כשיקרא בתורה. וכך היו עושין אנשי ירושלם: וכן עמא דבר. שנותנין ידיהן הקוראים על הספר תורה לאחוז בה אך זהירין מליגע בה בידו ערום משום דר' פרנך כדאית' בפ"ק דשבת ובכמה דוכתי: ורבינו אליהו אוחזו בידו מתחלת זמירות עד שיצא מבית הכנסת ומוליכו עד ביתו. כדתניא א"ר אלעזר בר' צדוק כך היה מנהגם של אנשי ירושל' אדם יוצא מביתו ולולבו [בידו]. נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו. קורא ק"ש לולבו בידו. קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע. מתרגם לולבו בידו. הלך לבקר חולים ולנחם אבילים לולבו בידו. נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד שלוחו להודיע כמה הן זריזין במצות: