מחזור ויטרי, הלכות סעודה עא

1עא. כל שהוא מחמשת המינים. חיטה ושעורה דכתיבי בקרא. וכל מיניהו כגון כוסמין ושיבולת שועל ושיפון טחנו ואפאו פת כיון דאישתני לעילוייא שנעשה להם אישתני לברכה מיוחדת. בתחילה המוציא לחם. ולבסוף ג' שלימות דהיינו ברכת המזון ואי אכיל להו כמעשה קדירה כגון טרייש וורמשיילש. ואכיל להו בלא פת מקמי דלבריך המוציא בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' דחשיבי מידי דמזון נינהו. ומיהו ג' שלימות לא בעי (ברוכי) [ברוכי]. דלאו לחם נינהו: ופותח על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה. מחיה על דבר שאדם חי בהם. כלכלה זו שביעת הגוף. דמיני מזון הוא. הואיל ובישלו. וחתים [על] הארץ ועל המחיה בשבח הארץ. וכמעין פתיחה: ואי אכיל להו בעיניהו כגון קליות של חמשת המינין אי נמי דבסם להן מיבסם כמות שהן חיין דהשתא לא שייכא להן על המחיה ועל הכלכלה דהא לא עבידי כבעין מזון פתח בהו על השדה ועל תנובת השדה דפתיחה זו לא שייכא בפירות האילן ולא במעשה קדירה. אלא בכוסס. ובכסמין בלבד שהן תנובת השדה בעיניהו דלא משתני מברייתן וחותם על הארץ ועל הפירות. שצריך להיות כולל כאן על הפירות המקרא ביחד בחתימה זו אמורה כאן. ומשבחין לקונו על כל שבח הארץ אבל מעשה קדירה לא מצי חתים דלא אישתנו לעילוייא ונפקי מתורת פירי. כך נהוג עלמא למיחתם אפירות האילן. דשבעת המינין על הארץ ועל פרי הארץ. ואחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. ואין חותמין על הארץ ועל הפירות אלא בפירות תבואות בעיניהו דלא חשיבי לייחודינהו כפרי העץ. ואהכי חתם פרי בחתימתו משום דאמרינן פ' כיצד מברכין בפירי מאי חתים ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה משום דהוה מארץ ישראל ואכיל פירותיה רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות [ד]הוה מבבל ובני בבל לא אכלי פירותיה. להכי חתמי על הפירות. (הא) כדאוקמינן (חתם) [התם] [הא] לן והא להו. וקמפרשי עלמא אפירי מאי חתים. אי אפירות האדמה לחודייהו דכתבי בקרא דקבעו כגון חיטה ושעורה ומוקמי על הארץ ועל הפירות משום דחשיבי מייחדינן על פרי העץ אבל אני קבלתי בברכות אפירי מאי חתים. אכולהו פירי דקרא קבעי. בין פירות אילן בין פירות אדמה. כגון חיטין ושעורין בקלי וכרמל דכל כמה דלא בטלינהו אהנהו פירי מאי חתים עלייהו כלומר מאי חתימה מעין פתיחה. כגון על הארץ (הפירות) [ועל פרי] העץ. אתאיני ורמוני על הארץ ועל תנובת השדה. אחיטי ושערי כי היכי דחתים אמעשה קדירה ואוקמינה על הארץ ועל המחיה. דהיינו מעין (פירותיו) [פתיחה] ומוקמי' רב חסדא לבני בבל כגון אנו על הארץ ועל הפירות. ועל כולן שיהיו כולל על פירות המקרא בחתימה ויהא משבח על כל שבח ארצנו. בר אמעשה קדרה הנעשה מזון. ובעי למיחתם על המחיה. אבל (אורי) [אורז] ודוחן אי עביד להו מעשה קדירה בתחילה בורא מיני מזונות. דקחזינן [דזייני] כשאר דייסות אבל לסוף לא בעי ברכה אחת מעין ג' דהא לא כתיבי בקרא ולאו מין דגן נינהו ככוסמין ושיפון. וכן הכוסס את האורז. או בקליות אכיל להו. בתחילה בורא פרי האדמה הואיל ואיתיה בעיניה ולבסוף לא כלום ואיבעי לימ' בורא נפשות רבות באמירה בעלמא. הואיל ולית ליה ברכה קבועה דאורייתא. חלב וביצה וכל מיני בשר. חיה ועוף ודגים אי אכיל להו בלא פת (בורא פרי האדמה) [שהכל נהיה בדברו] בין חיין בין מבושלין ולבסוף בורא נפשות. ואי אכיל להו בליפתן הפת פוטרתן ואין צריך ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. וזו היא ברכה שאחריהן. ברוך א"י אלקינו מ"ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות מהם נפש כל חי ברוך א"י חי העולמים: פי' דקרא זה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פרי י"י יהיה האדם: כלומר הק' ברא נפשות ואנשים הרבה ועל מאכלים הרבה שבא לחיות בהן שמאכלים נפש הי שאינן חיין לא על המאכלים לבדו יחיה האדם: וכן מיני ירקות חזרת. שומין כרישי' בצלי' אי מילפת בהו פיתא בולא [כלום] בין חיין בין מבושלין. (ומאכיל) [ואי אכיל] בלא פת בורא פרי האדמה ולבסוף אי בעי למימר בורא נפשות. אבל מעשה קדירה של מיני מזונות כגון טרייש ווירמשיילש אפילו אכיל להו בהדי ריפתא בטלה דעתו. דלאו מידי דמילפת הוא ולא כל הימנו לאפקועי ברכה דלפניהן. דבכל מקום חשיבי מזון לעצמו. בין אפת בין בלא פת. ומיהו בברכה דלאחריהן על המחיה ועל הכלכלה מיפטרי כיון דאכיל להו בתוך הסעודה ברכת המזון קרי אכל מידי [ד]סעודה והוא פוטרתן. והוא הדין לכל פירות האילן אי אכיל להו בהדי פיתא. כגון אנו שמלפתין לחמינו באגוזים בתפוחים. בטלה דעתו אצל כל אדם. שאין להם תורת ליפתן כל עיקר. ולא כל הימנו לפוטרן מברכה דלפניהן דברכת המוציא [לא פטרה] אלא מידי דמילפת. ואי משכה שום איניש דמלפת בה משונה הוא ואין שומעין לו. ומיהו אם באו על השלחן קודם ברכת המוציא לא בעי תו ברכת לפניהן ולא פירות ולא מעשה קדירה דכיון דקיימי לפניו בשעת ברכת המוציא. כי בריך המוציא דעתיה אכל מאי דמילפת בהדיה. דתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת כל מעשים על הפת קרי פרפרת. אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת: זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה. מברך על העיקר ופטר את הטפילה: ומתוך משנה זו אמר לנו ר' כל יינו של אדם ומשקהו שעל השלחן יכול לאכול על ידי חתיכות הפת שקורין שופש ואינו חייב לברך בורא פרי הגפן. ולא שהכל אם מים הם דכיון דשורה בהן את הפת בחתיכות הוה ליה פת עיקר ומשקה טפל. וכבר בירך על הפת המוציא ויפטור את הטפילה: לעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן ושהכל עד שישתה המשקה בעיניה: וכן כשנותנין היין בקערה עם המלח שקורין שלמומרא כדי להטביל הבשר אין צריך לברך על אותו יין שהרי בשר עיקר ויין טפל. והבשר כבר מיפטר בברכת המוציא דהא מידי דמילפת הוא ואי אכיל בשר על ידי טיבול שלא על השלחן ליברך על הכשר שהכל ופטר טיבולו של יין מברכה דהוא טפל: