מחזור ויטרי, פרקי אבות ה:ו

1עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת. והמן. והמטה. והשמיר. והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרי' אף המזיקין. וקבורתו של משה. ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרי' אף צבת בצבת עשויה:

2בערב שבת בין השמשות. בתוך כך מעריב והולך. בערב שבת בראשית סמוך לחשיכה. לפי שעד אותה שעה נתעסק הק' במלאכה האמורה בעינין. ופי' בין השמשות. כמו בין כך ובין כך שמסיים מעשה ששת ימי בראשית עשה את אילו. אחר לכולן. שמעין בשר ודם שעושה מעשה אחר חבירו עשה הק'. נמצאו אילו הן המאוחרים לאותם הכתובים במקרא סמוך לחשיכה. ומחלוקת ב"ש וב"ה בבר"ר. ור' שמעון בן יוחי מכריע לומר שהיתה מלאכה עם דמדומי חמה כבא השמש. ויש לומר בין השמשות ששנינו לא מפני שהיה סמוך לחשיכה אלא מפני שכל בין השמשות שבתלמוד סתמו בערב שבת הוא מדבר. ועל שם שאותו בין השמשות חלוק משאר בין השמשות. לפי שמוסיפין בו מחול על הקודש. ובברייתא דר' אושעייא הוא אומר יש מהן שנבראו ויש מהן שעתידין להבראות. אלא שנגזר עליהן מאותה שעה. לפי שאין כל חדש תחת השמש. פי הארץ. לבלוע את הרשעים. דכתב ותפתח הארץ את פיה. וגו'. ופי הבאר. שהיו ישראל אומ' עליו עלי באר עלי באר והיה מתגלה מיד. והיה מתגלגל עמהם במדבר. מנחליאל במות. ומבמות הגי. ופי האתון שנברא הדיבור והיה עומד ומצפה עד שדיברה בו האתון. ועל שם ויפתח ה' את פי האתון הוא אומר פי האתון. ועוד כת' מי שם פה לאדם. למדנו שציחצוח הלשון הזה הוא קורא לדיבור פה. והקשת. שבענן. דכת' את קשתי נתתי בענן. והמן. שאכלו ישראל במדבר. והמטה. שבו קרע משה את הים שלא היה דוגמתו בעולם שהיה חקוק עליו שם המפורש. ואדם מסרו לשת. וכל הדורות מסרוהו זה לזה עד שירד יעקב אבינו למצרים ומסרו ליוסף. וכשמת יוסף חיפשו עבדי פרעה כל מה שבביתו והניחוהו בבית גנזיו של פרעה. והיה שם יתרו חתן משה שהיה מאצטגנוני פרעה וידע מתוך אסטגנוניתו חשיבותו של מטה. ונטלו ושתלו בגן ביתו. ונשתרש בארץ. וראה (באסגנוניתו) [באסטגנוניתו] שכל העוקרו יהיה מושיעו של ישראל. והיה מנסה בו בני אדם. וכשנזדמן לו משה ועמד ועקרו השליכו לבור בחצירו. וציפורה נכנס אהבתו של משה בלבה ותבעתו מאביה. ועמד יתרו והשיאה לו. כמו שמצינו באגדת השכם. ודברי הימים של משה. ועוד מצינו שהיה מטהו של אהרן שגמל שקדים וכדי שלא להטיל קנאה ועמד משה וחלקו לי"ב מטות. ופשטו של דבר שנגזר עליו שיעשו כל האותות והמופתים שעשה משה על ידו. והשמיר. כמו תולעת. ובו נרשמו שמותם של ישראל באבני האפוד והחושן. כדמפורש (ביומא) [בסוטה], שהיו כותבין את השם על גבי אבנים ומוליכין השמיר על האבן לפי תבנית האות. והאבן מתבקעת כנגדו במקום הכתב. ובעיניין זה אתה מוצא פתוחי חתם במלאתם. שלא היו חסירות כלום. ולפי מה שאנו אומר' ביומא כי אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון כתב שם. יש לומר כמו כן שיש בכל אבן ו' אותות. והויין שוות כולן. וזהו במלאותם כך קיבלתי: והכתב. תיקון הכתב. כמו שהאות מתהפכת במסיבותיה. אשקיבשמט ב'. והמכתב. עט שבו נחרתו הלוחות. שקורין גרייפא. ואני קיבלתי והמכתב. והלוחות. שהן מעשה אלהים. הם הלוחות שנכתבו הדיבור עליהן. אף המזיקין. רוחין. ושידים. ולילין ורשפים. ופרחים. טולטן. ושעירי. וצעירי. וטיהרנון. שלא הספיק הק' לבראותם עד שחשך עליהם היום. ולפיכך אין כח בעין לראותם מפני שדומים לרוח הקודש. ובבר"ר פירשוהו חכמים מן המקרא. שנאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה. נפש חיה. אילו המזיקין. וקבורתו של משה. ולא ידע איש את קבורתו. ואילו של אברהם אבינו. שנאמר והנה איל אחר נאחז. שנזדמן מאותה שעה. אף צבת. שקורין טניילש ב'. ובלשון הקודש מלקחיים. אף היא נעשית בו ביום. שהיא דרך צבת ומלקחיים ליעשות על ידי צבת. וצבת ראשונה מי עשאה. על כרחך ברייא בידי שמים הית' שהרי אי איפשר לאומן לעשות דבר באור אלא על ידי צבת שלא ישלוט בו האור. וכן אנו אומרי' בפ' מקום שנהגו. צבתא בצבתא מתעבדא. צבתא קמייתא במאי (כו) מתעבדא. הא למדת שמששת ימי בראשית נבראת. ומלקחיים. מתרג' וצבייתהא. והוא כגון צביתו ליה זוודתא. לשון תיקון והכנה וזימון. ולדברי חכמים איפשר לצבת ראשונה שתעשה בכמה עיניינין. או על ידי בית יד ארוך או על ידי יציקה: