מחזור ויטרי, פרקי אבות ו:ו

1גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבעה. והתורה נקנית בארבעים ושמונה. אילו הן הדברים. בתלמוד בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב בשכלות הלב. באימה וביראה. בחכמה ובענוה. בשמחה. בשימוש חכמים. ובדיבוק חבירים. ובפילפול התלמידים. בישיבה במקרא. במשנה. במיעוט שנה. במיעוט תענוג. בארך אפים. ובמיעוט דרך ארץ. במיעוט שיחה. במיעוט סחורה. במיעוט שחוק. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת ייסורין. המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. ומתרחק מן הכבוד. ואינו רודף אחר הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ולא שמח בהוראה. והנושא בעול עם חבירו. ומכריעו לכף זבות. ומעמידו על האמת. ומעמידו על השלום. ומתיישב בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף. והלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכם את רבו. והמכוין שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמ' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:

2שהמלכות בשלשים מעלות. מקצתו במקרא ומקצתן במשנתינו בסנהדרין. ואילו הן. מלך לא דן. ולא דנין אותו. לא חולץ ולא חולצין אשתו. לא מייבם ולא מייבמין אשתו. ואין נושאין את אלמנתו. מת לו מת אינו יוצא מתוך פלטירין שלו. וכשמברין אותו כל העולם יושבין על הקרקע והוא מיסב על הדרגש. ערסא דסלא. ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו. והוא נוטל חלק בראש. ולא ירבה לו נשים אלא י"ח. ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי אכסניא שלו. וכותב לו ספר תורה לשמו. והיתה עמו. בין במלחמה. בין במדינה. בין בהליכה. בין בישיבה. ואין יושבין על כסאו. ואין רוכבין על סוסו. ואין משתמשין בשרביטו. ואין רואין אותו ערום. ולא כשהוא מסתפר. משום שנאמר שום תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך. אשר יבחר ה' אלהיך בו. על פי נביא. מקרב אחיך. ולא חוצה לארץ. אחיך ולא אחרים. כדכת' לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. מלמד שהגוי פסול. ואף ישראל פסול בעבד וממזר. משום שנאמר כלך יפה רעייתי. שלא יהא ראוי להושיבו בסנהדרין. ואע"פ שאמרו אין מושיבין מלך בסנהדרין. ואיפשר להו הכניס תחתיהן. זה יהיה משפט המלך אשר ימלך. שפירש שמואל הרואה. את בניכם יקח. ושם במרכבתו ופרשיו. ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי המשים. ולחרוש חרישו. ולקצור קצירו. ולעשות (לו) כלי מלחמתו. וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות. ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח. וזרעיכם וכרמיכם. יעשר. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח. צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים. הרי כ"ג מן המקרא. מוסיף עליהם שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך. וכתב לו את משנה התורה. הרי שלשים ומסתפר בכל יום אינו מן הכלל של מקראות הללו. אלא משום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. והכהונה בכ"ד. ואילו הן. קדושה. טהרה. בגדי שש. תספורת ראש וזקן כל ל' יום. וכהן גדול כל ז' ימים. לנפש לא יטמא בעמיו. לא יקרחו קרחה בראשם. ופאת זקנם לא יגלחו. ובבשרם לא ישרטו שרטת. אשה זונה וחללה לא יקחו. ואשה גרושה מאישה לא יקחו. כל אשר בו מום לא יקרב איש עור. או פסח. או חרום. או שרוע. לא שבר יד. ולא שבר רגל. לא גבן. ולא דק. ולא תבלול בעינו. לא גדב. ולא ילפת. ולא מרוח אשך. לא בעל מום. וחייב לנקות עצמו מכל מום וכיעור. ולהיות קדוש. ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. וכת' וקדשתו. וכנגד כ"ד מעלות ניתנו לכהנים כ"ד מתנות כהונה. מוסיף עליהם כהן גדול שאסור ליטמא לאביו ולאמו. והוא אשה בבתוליה יקח. ומן המקדש לא יצא. כשהוא מתנחם מאחרים אומ' לו הרי אנו כפרתך. והוא אומר להם תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב (בעל הדרגש) [על הארץ]. וכשהוא עומד בשורה לנחם אחרים סגן מימינו. וראש בית אב משמאלו. ולובש בגדי זהב. חשן ואפוד. מעיל וציץ. שנאמר והיה על מצחו תמיד. ודומה למלאך ה' צבאות: והתורה במ"ח. בעריכת שפתים. במציאה בפה. ומשמיעה לכל איבריו כשהוא סודרה בפיו. כאותה ששנינו בעירובין. ברוריא אשכחתיה לההוא נברא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה. אמרה ליה כת' ערוכה בכל ושמורה. אם ערוכה ברמ"ח איברים אז שמורה בו ואם לאו אינה שמורה. ועוד כת' כי חיים הם למצאיהם. למוצאיהם בפה. ולכל בשרו מרפא. בבינת הלב. ובשיכלות הלב. שמסתכל להקשות. וחוזר ומסתכל לתרץ. ולהעמיד דבר על בוריו. ושם את הטעמים. ורואה ושוקל בלבו. כדאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. ואומר איה סופר איה שוקל. באימה וביראה. אימת שמים. שמכוין שלא יטעה. ומוראת הרב. שאינו נוהג קלת ראש לפניו. כדא' באין עומדין. וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהיה רעדה. ואף מזה הטעם נהגו לשבור הכוס אחר ברכת חתנים במקום החופה. בענווה. כדכת' בקשו צדק בקשו ענוה. ואמרו חכמים לא הביישן למד. לפיכך צריך אדם להיות עניו ולשאול מרבו מה שצריך לו. ולא יחזיק עצמו כאדם גדול. בשימוש חכמים. שמשמשין ועובד עבודם. כדי ללמוד לפניהן תלמוד וסברא. דאמ' גדולה שימושה יותר מלימודה. ועוד אמרו חכמים איזהו עם הארץ כל שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים. לסבור סברא. ובפילפול התלמידים. פילפול. חריפות. לשון פלפלתא חריפא. שמלמד לפני החכם חוזר ומתווכח. ומתחזר עם התלמידים. כמו שא"ר ומתלמידיי יותר מכולם. וכמו שאמר הכת' ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו. כמו כן. בדיבוק סופרים. בישיבה. שמתוך שמרבה בישיבה מתחכם. כמו שאמרו רבותי' אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. במיעוט תענוג. דכת' ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ובארך אפים. מצינו (בסיפרי) [בספרא] אמר ר' יהודה ר' חנינא בן יהודה היה דורש כל ימיו. בא וראה קשה הקפדה. שהקפדתו של משה גרמה לו שנשתכחה ממנו הלכה. ובספרי כך שנינו. א"ר אלעזר בשלשה (מזימות) [מקומות] בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ויקצף (משה) על אלעזר ועל איתמר. מלמד שנשתכחה ממנו הלכה. בדרך ארץ. כמו ששנינו למעלה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. באמונת חכמים. שמאמין בדבריהם. ולא כצדוקי' ובייתוסין. ובקבלת ייסורין. שאם ייסורין באים עליו יקבלם מאהבה. ולא יבעט בהם. ולא יאמר בלבו מלבטל את התורה. ולקרוא תגר. ולאמר לרוח הוא עמל. מאחר שאינה מגינה עליו מן הייסורים. דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. במיעוט עסק. שרוב עיסקו אינו אלא בתורה. המכיר את מקומו. שמקדים ובא לבית המדרש והוא צריך להכיר את מקומו בבקר בהשכמה. והוא שאמר הכת' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשחיר עצמו עליה. ומשכים ומעריב עליה. השמח בחלקו. שכל מה שהק' מזמן לו הוא מקבל מאהבה. ואינו מהרהר אחר מדת הק'. שמתוך שאין לבו טריד ואינו מחשב בדבר אחר תורתו מתקיימת בידו. והעושה סייג. בשמורה מדברי תורה נזהר לעשות סייג לדבריו כדי שלא יכשלו בני אדם בהוראתו. ונזהר אף בתשובתו. כמו שאמרנו בפ' ראשון חכמים הזהרו בדבריכם. ואיזהו סייג. כגון אילו (המטיין) [המנויין] באימתי קורין. שמצותם עד שיעלה עמוד השחר. ואמרו חכמים עד חצות. וכן פירשו חכמים במכילתי אצל אכילת פסחים: ואינו מחזיק טובה לעצמו. במה שלמד אינו מתפאר בלבו. אלא אומר בלבו שהדבר מוטל עליו לחובה. ומעכשיו אין דיי לו במה שעסק. אוהב את הבריות. שמתוך כך מתכבדת תורה ומתייקרת בעיני הבריות והכל רצין אחריה. ומחזיקין את ידו לעסוק בה. ואינו רודף. אלא מתרחק אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול. שנחבא אל הכלים. שמתוך כך אינו נבזה בעיניו ונמאס מללמוד מכל אדם. ומאחר שלומד מכל אדם היא מתקיימת בידו כמו שאמר דוד. מכל מלמדי השכלתי: ואינו מגיס לבו. להיות שמח בהוראה. מפני שדואג שמא יכשל בדברי תורה. ונושא בעול עם חבירו. ואפילו למנת המלך. ואע"פ שאינו צריך. ומכריעו. במקום שיש להטות הדבר לזכות ולחובה. על האמת. שאינו דוחהו בקש. ומעמידו על השלום. כשיש שנאה בינו ובין חבירו. ומוסיף מבין דבר מתוך דבר. דמאן דלא מוסיף יסיף. אמר רב יוסף תקבריניה אימיה. והמחכם את רבו. כשם שמצינו שהיה (ר' ישמעאל) |ריש לקיש] מחכם את ר' יוחנן. גמר ליה שמעתא. ומקשי ליה עשרין (תרתין) [וארבע] קושייתא. ומפרק ליה ר' יוחנן עשרים וארבעה פירוקי וממילא רווחא שמעתתא. והמכוין. שאינו מכוין לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה. ע"א שחייב אדם לומר בלשון רבו. כדא' בג' שאכלו. וביציאות שבת. הילל אומר מלא הין מים שאובים כו'. (ובעריות) [ובעדיות]. והאומר דבר בשם אומרו. שאינו תולה דברי רבו בעצמו. ותאמר אסתר. אילמלא אמרה בשם עצמה לא באה גאולה. שמתוך כך שאל המלך מה נעשה יקר וגו':