מגן אברהם עא

1נקרא קדוש . שמתוך כך מתמרקין עונותיו בשביל שמתענה (רש"י) ונ"ל דלא מיירי בעונות הידועים לו שאפי' ת"ח חייב להתענות עליהם כמ"ש הב"ח בשם הר"ח ואפי' לא מצי לצעורי נפשיה ועיין בשל"ה פרשה נשא, ומיהו בה' יוה"כ כתב דת"ח שתורתו אומנתו א"צ לסגף עצמו כ"כ על העונות וילמוד יותר ממה שהיה רגיל והטור סימן ר"מ כתב בשם הראב"ד אדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול ואעפ"כ אוכל מעט כדרך בני אדם אינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אות' כענין שנא' גומל נפשו איש חסד עכ"ל, וכתבו ספרי המוסר דבאמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול ימשוך ידו ממנה וזה נחשב לו לסיגוף גדול:

2ת"ח וכו' . נ"ל דמי שתורתו אומנתו נק' ת"ח לענין זה אף בזמן הזה ע' בח"מ סי' ב':

3ומלמדי תינוקות . דאיכא תרתי שממעטין במלאכת שמים וגוזלים את הבריות דאפי' שאר פועלים אסורים להתענות שממעטים במלאכ' בע"ה וכ"ה במשנ' פ"ז דדמאי ועיין בח"מ סי' של"ג ס"ה, ובס"ח סי' תק"ז ותרי"ז כ' דכל העוסקים בצורכי רבים כגון שתדלנים דינן כמלמדים ועיין בח"מ סימן של"ז סי"ט, וקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ב מנזירות נדר העבד נדרים שיש בהם עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה אין רבו צריך לכופו (פי' שהנדר בטל מאליו) למה"ד לאוסר פירות אחרים עליהם עכ"ל ובגמרא בנזיר דף ס"ב מפרש הטעם דהוי כמי שנשבע להרע לאחרים דאיכא הפסד לרבו דקמכחיש ואינו חזק למלאכה כ"כ רש"י והתו' (עבי"ד סי' רס"ז סע"ב) וא"כ ק' דאף בע"ע ושכיר יום נמי לא יחול הנדר כמש"ל דאסור להתענות וי"ל דע"ע כיון דיכול לחזור בחצי היום יכול לידור ואם אין דעת רבו נוחה הימנו יאמר לו לך מעמדי וגם ע"ע יכול לצאת תוך זמנו וכ"מ ברמב"ם סוף ה' שבועות דדוקא מי שנפשו קנויה לו חל הנדר: קטן בן י"ב שנה שקבל תענית נדרו קיים, ואין האב יכול להפר נדרי בתו אלא עד שתהא בת י"ב שנה וששה חדשים כמ"ש בי"ד סי' רל"ד ועכ"פ צריך שיאמר בל' הפרה וע"ש לענין בעל בנדרי אשתו ונ"ל דאפי' השנה מעוברת כיון שהגיע ו' חדשים אחר י"ב שנה הוה בוגרת כמ"ש בת"ח דדוקא היכא דאמרי' שנה או חצי שנה אף חודש העיבור בכלל אבל הכא אמרינן אין בין נערות לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד א"כ אין חודש העיבור בכלל ואי' בקדושין דף ס"ד דהאב לבד נאמן על שנותיהם ואחר אינו נאמן אא"כ יש ב' עדים, וכ"כ הרמב"ם פ"ב מאישות וע' בא"ע סי' קנ"ה סט"ו וקס"ט סי"א ומשמע קצת בגמרא דאם אין יודעים שנותיו אין נדרו נדר וצ"ע דהא הוי ספק דאורייתא ואפשר דה"ק כשהאב אומר שהוא בן י"ב שנים ה"ל כודאי אפי' הוא קטן מאד: