תשובות מהר"ח אור זרוע ג

1ראובן טוען על שמעון שהלך אצלו ואמר לו אם אתה חפץ לקנות קרקע אני יודע קרקע שרוצים למכור ואומר לך לפנים שתצטרך לידור לי שלא תגמור הקניה כי אם על ידי ואפילו אם תגמור הקנין על ידי אחר אתה צריך ליתן לי הסרסרות ו' ליטרות לייש כי קדמתי בדבר והשיב לי ברצון ונדר לי שלא יגמור הדבר כי אם על ידי ועל זה טרחתי ושלחתי שליח אחר המוכר י"ד פרסאות והבאתי אותם יחד הקונה והמוכר בבית אחד זה לקנות וזה למכור וקרוביו של שמעון אמרו לי אם תתן לנו חלק מסרסרותך אז נגמר הדבר ואם לאו אז לא יוכל לגמור ועניתים זה אינו יכול להיות כי הקונה והמוכר נדרו לי שלא לגמור כי אם על ידי, וכשראו קרוביו של שמעון שלא רציתי אז אמרו קרוביו של שמעון הקרקע הוא משועבד לגוים ודחו אותי בקש ואמרתי להם אחקור אחר השעבוד וכשנפרדתי מהם אז גמרו הדבר וקיימו יחד הקנין בלא ידיעתי ותבעתי המוכר לדין עבור הסרסרות וזכיתי בדין.

2ושמעון משיב יש לי עדים שלא קניתי שום קרקע ולמה אתן לו כלום מאחר שהוא עצמו טען שחמר לי שאם הייתי רוצה לקנות קרקע שאתן לו והרי שלא חפצתי לקנות קרקע ולא קניתי שום קרקע וגם לא שלח אחר המוכר והמוכר שמכר לאדם אחר ולא פרע לו שכר השליח וראובן זה לא היה לו עסק באותה מכירה ולא נעשה סרסור בה כי שיקר במוכר וכשבא המוכר כעס עליו ואמר אי אפשי בסרסרותו ולא אמכור על ידו. ומה שטען שזכה בדין נגד המוכר להד"ם, כי המורה לא ידע שזה ראובן עשיר ולא הפסיד בזה כלום שהרי לא יצא מן העיר לעסק זה ואין אומנותו בכך וזה לא ידע המורה. ושכר טורחו פסק לו ולא יותר וכשידע המורה שעשיר הוא ואין אומנותו בכך יפטור את המוכר מכל וכל ועוד אפילו אם היה כך שנדרתי לו המעות עבור מכירה זו השטיתי בו ולא היה שם לא קנין ולא עדים ואף כי לא היה יכול לגמור המקח שמכר המוכר זה לאדם אחר כאשר יש לי עדים כי שיקר במוכר והודיעו שהיה לו משכון מן הקונה לגמור המקח ואמר לקונה שהיה הקרקע בשופי פטור מכל ערעור וכשבא המוכר וראה שרימהו וגם הקונה ראה שיצאו עליה עסיקין ונפרדו מכל וכל ונתבטל סרסרותו כי המוכר לא רצה למוכרו על ידו אחרי שכיחש בו, ע"כ עיקר הטענות.

3וזו התשובה. הדברים יגיעים למצוא מרגועים למרבי ריעים וחוזרים ונפשעים לאמור לא הוא, ודברי תוהו לומר שכר שדכנות וסרסרות צריך קנין ולא היא כי רשב"א כתב שאין צריך וכן כתב רבינו אבא מארי זצ"ל בשמו וזה מקצת לשונו השדכנים והסרסורי' נוטלים שכרם שנדרו להם משלם ואין כאן משום דין אסמכתא כי קונה שכרו בפעולתו אם היה תנאי לתת לו שכרו חצי זקוק על מנת שיתפייס לכונסה הרי גמר פעולתו כשנתפייס ע"כ. וכל אורך חשובה אינו בידי אך ידעתי שבזה תלה כי יש אדם שהמוכר והקונה שומעים לו יותר מאדם אחר וגם יש אדם שלא היה מראה בכך להיות שדכן וסרסור אם לא בשכר גדול נגד בזיונו וגם יודע להטעים דברים למוכר ולקונה וסומכים עליו יותר מעל אחרים ואין זה דומה למעבורת וחליצה שאין נותן לו אלא שכר טורחו אעפ"י שאחר לא היה כאן מזומן להעבירו וכן חליצה אי אפשר באחר, שלשם שכר הפעולה לא עדיפא שכל אדם היה יכול להעבירו אם היה כאן והיה לו מעבורת וגם הוא מעביר אחרים שאין השעה דחוקה להם בזה בשכר מועט אלא שלזה שרואה שהשעה דחוקה לו רוצה להתיקר להרבות לו שכר וכן לחלוץ כל אדם היה עושה בקל אם היה כשר הרי אין אומנות המעביר והחולץ גורם להרבות השכר אלא דוחק העובר והחולצת, אבל כאן שבאומנתו יודע לעשות מה שאין כל אדם יכול לעשות הרי הוא כנוקב מרגליות וכיוצא בו שאין שייך שם לומר טול שכר טורחך ולא יותר. ומדתניא פרק הגוזל בתרא (ד' קי"ו) השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה נותן לו שכרו משלם וכתבו התוס' וז"ל ששכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון ונותן לו שכרו משלם וצריך לומר דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהיה מפסיד במקום אחר כיוצא בזה עכ"ל משמע דאפילו בכל מלאכה שייך לומר משטה אני בך אם שכר את הפועל ביותר מן הראוי לו ושמא דוקא במקום שהשוכר הוא דחוק לשכור.