מלבי"ם על דברים טז:טו

1[קצט] שבעת ימים תחג , פי' לתשלומין כמ"ש בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכמו שפי' בספרא שם (סי' רב) ונוסחתי נוסח הגר"א:

2[ר] כי יברכך ה' , הברכה הבאה בעקב המצוה תהיה לרוב במין של המצוה כמ"ש (שבת דף כג ע"ב) הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, שכן מן המדה, כמו שתראה במגלה (דף כז) רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב א"ל מאי האי א"ל לא הוה לי קדושא ומשכנתי' להימיינאי ואתאי ביה קדושא א"ל יהא רעוא דתיטום בשיראי, ונתקיים ברכה זו ברב הונא, והקפיד רב על שלא א"ל בעת הברכה וכן למר, כי בשבת (דף קיח ע"ב) א"ל לחייא בר רב אבוך במה הוה זהיר טפי בציצית, וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי ראוי לרב שהיה זהיר בציצית לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום ושכרו הוא למלאות גרבי יין שזה נתקיים ג"כ ברב הונא כמ"ש בברכות (דף ה) רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא, וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל וכן למר, וז"ש בספרי כי יברכך יכול בו במין היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה לכן פירש בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך:

3[רא] והיית אך שמח , כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים (דף עא) סוכה (דף מח), וגי' הספרים משובשת כמו שהגיה הגר"א, ודרך הלמוד זה נראה משום דאמר ב"פ שבעת ימים דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו כנ"ל (סי' קצו) דהיינו בשלמי שמחה וזה אינו מחויב רק ז' ימים, אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת אך אך שמח לא זובח שלמים, ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון שהלא נאמר אך ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה ואינו אך שמח לבד, ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא דב"פ ז' ימים כתיב ואמעיט שמיני, ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני שהוא עקר שחייב בשמחה, שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים וזה אין נוהג ביום שמיני דז' ימים כתיב, ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר. שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני, וזה רק לענין שמחה דהא בלילה לא משכחת זביחה וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה הוא רק לענין שמחה, וכן עמ"ש ההלל והשמחה שמונה פרש"י לאכול בשר שלמים ר"ל רק לאכול לא לזבוח ומיושב קו' התוס' בזה:

4[רב] שלוש פעמים , ובפ' משפטים אמר שלש רגלים ופרשתי שם מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים, ופה אמר פעמים, והוא ג"כ נרדף עם רגלים בצד זה להורות על הדריכה ופעמים מציין סוף הרגל ומוציא פרט לבעלי קבין שסוף הרגל לבוש במנעל לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ עיין בגמ', וכן סומא פטור ממה דכתיב יראה דכתיב ג"פ יראה לדרוש שתהיה הראיה שלמה גם מצד הבא לראות ועיין:

5[רג] כל זכורך , מוציא נשים וטו"א ועיין מ"ש בהתו"ה ויקרא באורך, ומ"ש להביא את הקטנים מפרש בגמ' דמיירי בהגיע לחינוך והוא דרבנן והדרשה דפה אסמכתא עיי"ש:

6[רד] יראה את פני , ראיה בנפעל מקושר תמיד עם למ"ד השמוש או עם מלת אל לבד בראיה ברגל מצאנוהו כ"פ מקושר עם מלת את, כי הפנים מציינים ג"כ היותו פונה ומתכוין לאותו דבר, וכמ"ש בספרא (אחרי סי' קיח) ונתתי פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בה ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה ועז"א יראה את פני שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה:

7[רה] בחג המצות וגו', לא היה צ"ל זה שכבר הזכיר כל רגל בפ"ע, ופי' חז"ל מפני שלמד בספרא אמור (סי' קצ) שאינו עובר על בל תאחר ברגל א' שלא הביא ממ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב, לכן סדרם פה שסדרם הוא חג המצות שבועות סוכות, ולכן הזכיר שנית שם סוכות שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר"ש בר"ה (דף ד):

8[רו] ולא יראו פני ריקם , הבא לעזרה ולא הביא קרבן עובר בל"ת, ואין שעור מה"ת רק מדרבנן (עיין בחגיגה דף ב' ודף ז' ובירושלמי פ"ק דפאה):

9[רז] איש כמתנת ידו , פסקא זו מועתק ממשנה דחגיגה (דף ח ע"ב):