מלבי"ם על דברים כב:כב

1[קב] כי ימצא איש . מבואר לעיל בפ' שופטים (י"ז ב') שכ"מ שנא' ימצא בדבר הנמסר לב"ד הוא בעדים ואמר בספרי כאן בעדים ר"ל שלא נטעה לומר שהכתוב מדבר בכל מי שימצא אותם שיהרגם, ע"ד שאמרו קנאין פוגעין בו, דהלכה זו רק בבועל ארמית דוקא, אבל בשארי עריות נמסר משפטם רק לב"ד, כדכתיב ובערת הרע שהוא מצוה רק על הב"ד, והא דאמרי' שעריות ניתן להצילה בנפשו (כמבואר בסמוך בדין נערה המאורשה) זה דוקא קודם המעשה שניתן להצילה שלא יבא לידי מעשה, וגם אם היא אנוסה אבל אם מתרצית א"ר לפגוע בהם (וע"ל בספרי פרט לשאמרה הנח לו):

2שוכב עם אשה בעולת בעל האזהרה על א"א כבר נאמרה בעשרת הדברות "לא תנאף" שפי' חז"ל בא"א, ובפ' אחרי (י"ח כ') ואל אשת עמיתך כו', ובפ' קדושים (כ' י') ואיש אשר ינאף את אשת רעהו, ונקדים לומר כי הוראת שרש "נאף" יורה על איש או על אשה אשר פרוצים מאד בדבר ערוה עד שמכניסים א"ע בסכנה ובאים מזה לידי כשוף וע"ז וש"ד בכדי שיוכלו למלאות תאותם (וע' בנ"ך בכ"מ שבא שרש נאף ותמצא שכן הוא) ולכן האשה אשר היא תחת בעלה' אם תבעל לאיש אחר ברצונה היא נקראת "נואפת" א' מפני שהיא יוצאת מגדר טבע אשה אשר לה בעל שלא תחמוד לאיש אחר, ב' שהיא מכנסת א"ע בסכנה, העונש מב"ד ומבעלה, כי אם יודע לו הדבר יהיה גורלה מר, וכן האיש אשר יסבב היות נפתה לו אשה שי"ל בעל יצא מגדר הטבע והכניס א"ע בסכנה, עונש ב"ד ובעלה, שאם יודע לו יקח נקמתו ממנו, לכן יקרא בשם "מנאף" (וע' בהתוה"מ פ' קדושים (כ' י') שכ' שע"ש שמעלה אף בעלה נקרא כן. ויונתן תרגם מלת נאוף "גיורא" והוא מלשון לא תתגר פי' שהנואף מתגרה עם בעלה). ועתה נבא לבאר הכתובים. האזהרה העקרית על א"א בין על האיש ובין על האשה הוא היא מלא תנאף הנאמר בעשה"ד כמ"ש במכלתא שמות (כ' יג) ואשר שנה בסדר אחרי ואל אשת עמיתך כו' בא ללמד על דבר חדש, דיש לדקדק א' מדוע לא נזכר בכאן האזהרה גם על האשה, ב' הלשון לא תתן שכבתך שלא נאמר בשום א' מהעריות רק בבהמה. ג' מדוע לא הזכיר שם נאוף, לזאת נראה לומר שהכתוב בא להזהיר על האיש שלא יבא על א"א בלתי ידיעתה כגון שתדמה לה שהוא בעלה, ובא להשמיענו שלא נאמר שהאיסור הוא מפני שמסיר את לב האשה מבעלה כי סוף סוף תקוץ בו לגמרי, ולכן כשאין האשה יודעת הייתי אומר שהוא מותר שאין כאן טעם הנ"ל. לכן אמר לזרע לטמאה בה. שאף שהיא אינה יודעת הרי הוא נותן את זרעו בה ומטמאה, ולזה נכתב בלשון שנכתב בבהמה מפני שבא עליה בלא דעתה כעל בהמה, וגם לזה לא הזכיר שם נאוף מפני שזה הדבר נעשה בהצנע ובזריזות שלא יודע להאשה לכן לא יקרא בשם נאוף. ובסדר קדושים שביאר עונש מיתת האיש והאשה שהוא כשנעשה ברצון שניהם וע"פ עדים והתראה אמר שם הנואף והנואפת . וכאן בפ' תצא כיון שלא אמר לא אשת עמיתך ולא א"א או אשת רעהו גם לא נזכר שם נאוף נראה שמדבר הכתוב באשה שאיננה עדיין ברשות בעלה והיא הארוסה (דלא יתכן שהכתוב מדבר מאשה פנויה שאין עליה רשות בעל כי אז לא יצוה להמית אותם) וזה מבואר בספרי כאן. ובזה י"ל סמיכות פ' זו לפ' מוציא ש"ר, דיש לדקדק שהי"ל לסמוך אחר פ' מוש"ר דין נערה המאורשה. שפ' נערה המאורשה הוא רק באור לפ' מוציא ש"ר. שבמ"ש ואם אמת היה הדבר מבאר ההפרש שבין עיר ובין שדה. והכתוב מפסיק בינתים בדין בעולת בעל. לזאת נראה לומר שגם הפ' הזאת שייך לענין מוש"ר, אך למעלה במוש"ר מדבר שהבעל אומר שבא עליה אחר הנשואין ולא הי"ל בתולים וחקר סבת הדבר ונתברר לו בעדים שנבעלה לאחד אחר האירוסין בעודה בתולה. והאב או היא אומרת ששקר הדבר והבעל משנאתו יאמר כן. ובאר הדין אם אמת בפי האב או בפי הבעל. ובפרשה זו מבאר באופן אחר ששניהם אומרים אמת וגם שקר היינו שהבעל בא עליה בעודה ארוסה בהיותה בתולה ואיש אחד בא עליה אחרי כן. שאז הוקל עונשה בחנק, ומ"ש בעולת בעל ולא אמר סתם בעולה? דגם אם נבעלה בבתוליה לאחד (באונס או בלא התראה) ואח"כ בא עליה אחר אין מיתתם אלא בחנק. אך הנה אמרו במס' סוטה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה שנא' ונקה האיש כו' לא אפקוד על בנותיכם כו'. וזה שבא עליה שלא כדת משה וישראל בעודה ארוסה בלא חופה הייתי אומר שהדין נשתנה. לכן משמיענו שאין נ"מ. ומ"ש בספרי ד"א כו' ללמדך על היבמה. דלא תימא כיון דזקוקה ליבום והיבם א"צ לקדשה ה"א שדינה כארוסה ואם היתה עדיין בתולה שלא נבעלה להמת דינה בסקילה. ואם בא עליה המת דינה כארוסה בעולה בחנק. לכך אמר בעולת בעל שאין חייבים עליה עד שתבעל להיבם ואז היא כשאר א"א:

3ומתו גם שניהם כיון דכתיב ומתו בל' רבים א"כ מיותר תיבת שניהם. לכן דריש למעט מעשה חידודין. דדריש שנוהג אם המה שוין בהנאתם, ובמעשה חידודין אין האשה נהנית כלל. ומתיבת "גם" שהוא בכ"מ רבוי מרבה שלא כדרכה. אף שכבר רבה ממשכבי אשה הנאמר בפ' אחרי. רק מדכתיב כאן שניהם ה"א שאינו חייב בשלא כדרכה שגם בשלא כדרכה אין האשה נהנית להכי צריך לרבות. והא דמרבי' שלא כדרכה וממעטי' מעשה חידודין. משום דשלא כדרכה מקרי שכיבה אבל מעשה חידודין לא מקרי שכיבה כלל, ויש גורסים אחריהם. ופי' אם אחר שנגמר דינם למיתה זנה הוא עם אחרת והיא עם אחר לא תימא שנחשבים כגברא קטילא (וע' ברש"י וש"ח):

4האיש כו' והאשה הוא מיותר דכתיב כבר ומתו גם שניהם. לרבות שלפעמים לא יומת רק האיש כגון שהיא קטנה ולפעמים רק האשה אם הוא קטן (קטן הוא הפחות מבן ט' שנים ויום א'. וקטנה הפחותה מבת ג' שנים ויום א'):

5ובערת הרע תיבת הרע מורה בכ"מ על הרע בעצמו ולא על עושי הרע. ובאר בספרי שכאן מדבר על עושי הרעות. וע"ד דרש יתכן לומר שהכתוב מזהיר את הב"ד שיראו לבער הרעות בעצמם שלא יבואו לידי עבירה ולא יצטרכו לדונם כמ"ש בסמוך אזהרה לב"ד שלא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה בבנות ישראל: