מלבי"ם על דברים כג:כה

1[קלב] כי תבא בכרם רעך לבא אל באור הכתוב נקדים. א' שהכרמים בא"י היו מוקפים גדר וגם דירה לשומר הכרם (ע' ישעי' א' וב'), ב' שמהמשך הכתוב יראה שבא לחדש שהבא אל כרם רעהו לא יתן לתוך כליו. אבל מה שיאכל כנפשו נראה שאין זה חדוש. שא"כ היה הצווי על בעל הכרם שלא יעכב אותו לאכול, ג' ששרש בוא י"ל ב' הוראות. הא' נכנה בשם ביאה מקרית (קומען). והב' נכנה בשם ביאה קיימת (אן קומען) ביאה מקרית הוא דבר שיבואו בו בנקל, ודבר שיש בביאתו טרח ועמל או שהוא כבר מצפה על זה או שבא לכלל כבוד ומעלה נקרא ביאה קיימת. ובכ"מ שיאמר ביאה מקרית בהכרח שיכתוב תוכן ביאתו כי בלא זה לא יזכור ביאתו כלל, ובביאה קיימת אין הכרח לומר תוכן ביאתו כי די במה שבא להשגת הדבר (וראיה מהכתוב (ויקרא י״ט:כ״ג) כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. דמ"ש ונטעתם הוא ענין בפ"ע. ולא אמר תוכן ביאתו שמובן מאליו, ומ"ש (ויקרא טו) והבא אל הבית וגו' ולא אמר תוכן ביאתו. מפני שגם שם הוא ביאה מקוימת שתיכף בביאתו הוא נטמא) וע' בתנ"ך ותמצא שכן. ואחר ההקדמות האלה לא יתכן שהתורה נתנה רשות לכ"א שיבא בכרם רעהו ושיאכל ענבים שהכרם הוא מוקף גדר ונעול ושומר בתוכו, ואם שחייבה התורה לבעל הכרם שיפתח את כרמו לכל הבא לאכול היה הצווי על בעל הכרם ולא על הבא בכרם. גם הי"ל לכתוב תוכן ביאתו כי זאת היא ביאה מקרית כנ"ל. ואם נאמר שתוכן ביאתו הוא לאכול הי"ל לכתוב כי תבא בכרם רעך לאכול, ומדכתיב ואכלת וגו' משמע שהביאה הוא דבר בפ"ע והאכילה הוא דבר בפ"ע. לכן בהכרח לומר שמ"ש כי תבא בכרם הוא ביאה קיומית (ער איז אן געקומען) והוראתו שבא לעבודת הכרם, ובזמן שיש ענבים בכרם כדכתיב ואכלת ענבים מה הוא עבודתו לבציר, רק שיש ספק אם בא מחמת שבעל הכרם קבע עמו שיבא לעבודתו וישיג שכרו. וזה שנקרא בלשון חז"ל פועל, או שהוא פועל בטל ובא לעזור לבעל הכרם בשביל שיאכל שם, ועליו צותה התורה שאף שנכנס לעבודה ע"מ לאכול וזה יהיה תשלום שכרו וירצה למנוע את עצמו מלאכול כדי שיתן אל כליו להביא מה לב"ב, מ"מ אמרה התורה שלא יתן אל כליו אם לא בתורת מתנה שאז הוא לא יקרא נותן רק הבעה"ב הוא הנותן, ואונקלוס תרגם ארי תתגר ופי' שישכור א"ע והוא ע"פ הגמרא (ב"מ) בפועל הכתוב מדבר דיליף מג"ש דלא תבא עליו השמש שבפועל מיירי, (ובזה יתיישב מה שק"ל בג"ש דלא תבא עליו השמש, כי הלא שם קאי על השמש וכאן על הפועל. ולמ"ש יתיישב שלא נצרך הג"ש ללמד שמדבר בפועל שעובד בכרם, רק שמביא הג"ש ע"ז שבפועל קבוע ידבר כמו שהשמש הוא קבוע בחק עולם וביאתו היא ביאה מקויימת), והאופן הב' שכתבנו הובא ג"כ בגמ' (ב"מ צ"ב). דאמר רב מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא וכתוב בה איסי בן יהודא אומר כי תבא בכרם רעך בביאת כ"א הכתוב מדבר. ואמר רב לא שביק איסי חיי לכל בריה, אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא דלמא בעושין בסעודתן דעבדי ואכלי. א"ל אפ"ה ניחא ליה לאינש לאגור אגורי ונקטפי' לפרדיסא ולא ניתו כולי עלמא ואכלי לי', ופירשו שם בעושין בסעודתן כנ"ל, והספרי שלא אמר שמדבר בפועל וגם לא הביא הג"ש דתבא תבא. רק שאמר יכול לעולם ת"ל ואל כליך וגו' בשעה שאתה נותן וכו' כאשר יתבאר בסמוך מורה שהספרי סובר בזה כאיסי בן יהודה שהעובד בכרם ברשות בעל הכרם אף שלא שכרו בעל הכרם מותר, ועתה נשאר לנו לבאר דרשת הספרי והובא בגמ' שם ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לתוך כליו של בעה"ב שבהשקפה הראשונה אינו מובן כלל. ואם משום דכתיב ואל כליך דמשמעו רק לכליו של הנותן הלא בודאי לא יעבור בלאו אם יתן לתוך כליו של בעה"ב, אבל נקדים כלל א' שבכ"מ שאמרה התורה שלא לעשות איזה דבר כשיהיה בו איזה פרט. אז אם יש בהדבר צד שלא יעשה אף בלא הפרט מקדים תמיד שלא לעשות ואח"כ יאמר הפרט. כמו לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. שאף שפרט איש בעמיתו מ"מ אחרי שגנבה או כחישה או שקר לא נכון לעשות אף שלא בעמיתו כתב קודם המעשה ואח"כ הפרט. וכן לא תעשוק את רעך ולא תקלל חרש ולא תעשו עול במשפט לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך ולא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. אבל הדברים שבלתי הפרט אין שום צד לצוות שלא יעשנה כמו כל העריות אומר תמיד הפרט קודם ואח"כ המעשה כמו ערות אביך וערות אמך לא תגלה דלא אמר לא תגלה ערות אביך משום דלא תגלה בפ"ע א"ל שום הוראה וכן כל העריות ואף שיש איזה מקומות היוצאים מהכלל בכולם יש טעמים ואין כאן מקום להאריך כי צריך לייחד לזה ספר מיוחד, ונמצא לפי כלל זה אחרי שאמר שיאכל כנפשו הי"ל לומר ולא תתן אל כליך כי באמרו לא יתן ג"כ יש צד לאיסור שהנתינה היא הפך האכילה לכן מוכרח דהכתוב מדבר בפועל שכל עסקו בכרם לתת לתוך כליו של בעה"ב ולכן לא יתכן לומר שלא יתן אחרי שזה עבודתו וכל נושא האיסור הוא רק מה שנותן לתוך כליו: