מלבי"ם על אסתר ח:ז

1הנה בית המן, ואתם כתבו הנה המלך לא הסכים לעצתה להשיב את הספרים החתומים בחזרה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, אולם יעץ להם עצה נכונה בהשכל ודעת, שישארו הספרים הראשונים ביד השרים, ובכל זאת יבטח לבם מכל נזק. והנה היה בענין זה שתי עצות: א. כי בכתבים הראשונים היה כתוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובזה יש לבאר מלת היהודים לנושא המאמר להשמיד להרוג ולאבד את כל, ומי יהיה המשמיד, היהודים, הם יהיו המשמידים, ובזה חסר הפעול, כי לא פירש באגרת הראשונים את מי ישמידו, וזאת יבארו האגרות האחרונות שהוסיף בהם מלת עם ומדינה הצרים אותם להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה הצרים, ומי ישמיד, היהודים ישמידו את כל חיל עם ומדינה, ומעתה האגרות האחרונות לא ישיבו ויבטלו את הראשונות רק יבארו אותם, וכל שהכתב השני אינו מגרע מן הראשון רק מוסיף בו דברים לבארו אין זה נקרא שמשיב דברי המלך, וזאת כוונה אסתר בעצת המלך, ועז"א ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ר"ל על מות היהודים תוכלו לכתוב הבאור כטוב בעיניכם, לבארו שהיהודים יהיו המשמידים לא הנשמדים: ואת שנית כי הגם שזה רק באור רחוק, ובפרט אחר שהאגרות הראשונות נכתבו בכמה לשונות הלא ימצאו הרבה לשונות שלא יסבלו הבאור הזה, ומ"מ הטיב עצתו להסיר כל החששות, כי זאת מבואר שאם יאמר האומר ראובן יתן מעות לשמעון, ראובן לא יתן מעות לשמעון, ראובן יכה את שמעון, ראובן לא יכה את שמעון, הם משפטים סותרים אחד את חבירו, אבל אם יאמר ראובן יתן מעות לשמעון ושמעון יתן מעות לראובן, ראובן יכה את שמעון ושמעון יכה את ראובן, אין זה בגדר הסתירה, כי שניהם יוכלו להתקיים, וכן אם היה אחשורוש חוזר וכתב שהעמים לא ישמידו את היהודים היו האגרות האחרונים סותרים את הראשונות, אבל אחר שכתב שנית שהיהודים ישמידו את הצרים אותם, אין זה סתירה כי שניהם יוכלו להתקיים, שנתן לשני הכתות רשות להלחם זה בזה, אולם הלא בזה עדיין היהודים בסכנה, דאחר שיש גם לצורריהם רשות להרוג בם, ומי יודע מי מהם תגבר ידו, ע"ז הקדים לאמר הנה בית המן נתתי לאסתר וכו', ר"ל הנה בצאת האגרות האחרונות יש שני חששות: א. מן העמים שקבלו כתב הפתשגן הגלוי להיות עתידים ליום הזה, ושמעו קול השמועה בעל פה, כי הגזרה היא על היהודים, ואף שיגיעו אגרות להפך הלא ילחמו עם היהודים וירעו להם, אך זה תקן בקל דאחר שהפתשגן הגלוי לכל העמים לא נכתב בו רק להיות עתידים ליום הזה ולא נכתב לא מי יהיה עתיד, ולא על מה יהיו עתידים, ועתה בפתשגן השני נכתב בבאור, א. מי יהיו עתידים, להיות היהודים עתידים, ב. על מה יהיו עתידים, להנקם מאויביהם, ממילא הפתשגן השני הוא רק באור להראשון, ואין להם להרים ידם ורגלם לעשות רע ליהודים, כי גם הפקודה הראשונה מפורשת ע"י השניה, שאדרבה היהודים ינקמו מאויביהם, ובזה תקן חששות אסתר שיראה שעד שיגיע יום המוגבל יעשו רע עם יהודים, כמ"ש איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, והחשש השני שיש להם לירוא מן הסכנה שיעבור עליהם בהגיע היום המוגבל שאז יפתחו האגרות הראשונות והאחרונות החתומים, ויראו מבואר בהאגרות הראשונות שניתן דת לאבד היהודים, ואף שבהאחרונות נכתב שרשות גם ליהודים להנקם מאויביהם, הלא יש חשש, אם מצד הצוררים, שיגבר ידם על היהודים, אם מצד השרים פן יעזרו להצוררים, אחר שרשות בידם לעשות כאחד משתי האגרות, ע"ז הקדים לאמר, הנה מה שבית המן נתתי לאסתר ומה שתלו אותו על העץ היה מפני ששלח ידו ביהודים, וזה דבר ידוע ומפורסם, כי מטעם זה נתתי ביתו לאסתר על שמרד במה שרצה לאבד עמה ומולדתה, וממילא כבר ידעו השרים כי האגרות הראשונות נכתבו נגד רצון המלך, ובודאי בבוא יום המוגבל ויפתחו שני האגרות יסתירו את האגרות הראשונות מפני האחרונות, כי יראו לנפשם בל יגיע להם כמו שהגיע להמן, ובודאי יעזרו אל היהודים, והעמים לא ידעו כלל מה היה כתוב באגרות הראשונות, כי השרים יסתירו אותם, ובזה אין שום חשש וסכנה: