מלבי"ם על שמות יב:טו

1שבעת ימים מצות תאכלו. לא באר מאיזה מין יעשה המצות ולמדו במכילתא ופסחים (דף לה) ומנחות (דף ע) ממ"ש לא תאכל חמץ וכו' תאכל מצות, מבואר שמדבר במין שימצא בו חמץ ומצה, ויתר המינים לא נמצא בהם חמוץ רק סרחון, וכן לא באר איך תעשה המצה שיצויר מצה בלתי אפויה רק מעשה קדרה ולמד ממ"ש לחם עוני ואין לחם אלא האפוי בתנור:

2שבעת ימים מצות תאכלו. ואמר שנית בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, שהם דברים כפולים ומיותרים, ומפרשי חז"ל מפני שיש לטעות דחשבינן השבעה ימים מיום השני של פסח, ופי' וחגותם אותו חג שהוא יום הראשון, ואחריו שבעת ימים מצות תאכלו, כי על יום הראשון א"צ לבאר שכבר אמר על מצות ומרורים יאכלוהו, לכן פי' שהחשבון מתחיל בי"ד בערב ונמשך עד יום האחד ועשרים ועד בכלל, ולא עד השנים ועשרים, ואם לא יכתב רק פסוק זה נאמר שמ"ש עד יום האחד ועשרים הוא עד ולא עד בכלל, ולכן צריך שבעת ימים מצות תאכלו:

3ת"ל שבעה ימים מצות תאכלו. כבר בארנו בסי' הקודם שמזה נוכל לטעות שהחשבון מתחיל מיום השני ולכן הוצרך לפרש עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, אולם עדיין מיותר מ"ש בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, והיל"ל שבעת ימים מצות תאכלו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, ומשיב במכילתא מפני שמה שכתוב שבעת ימים מצות תאכלו פירושו לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, וזה נלמד ממה שכתוב במק"א ששת ימים תאכל מצות כמו שיבאר אח"ז, אבל הלא נוכל לומר בהפך שמ"ש ששת ימים תאכל מצות מפני שששה ימים האחרונים הם חובה ומ"ש פה שבעה ימים מפני שיום הראשון הוא רשות, לכן הוצרך לומר בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות ללמד שיופ הראשון חובה, ומוכרח שמ"ש ששת ימים מפני שהששה ימים הם רשות, ועז"א במכילתא כתוב אחד אומר שבעת ימים וכתוב אחד אומר ששת ימים, וכ' שזה בא לפרש המאמר הראשון, ומאמר זה מובא בספרנו אמור (סי' קנא) ופרשתיו שם היטב, וכ"ה בפסחים (דף קכ) ושם למד שהראשון חובה ממ"ש תאכל עליו מצות וממ"ש בערב תאכלו מצות וחד לזמן שבהמ"ק קיים ובערב תאכלו לזמן שאין בהמ"ק קיים, ובדרך אחר מפרש מ"ש ששת ימים תאכל מצות מוסב עמש"ש ופנית בבקר והלכת לאהליך ומאז תאכל מצות ששת ימים מן החדש וכמ"ש בספרא אמור (סי' קסד) בשם ר"ש בן אלעזר ובספרי ראה (פסקא קל"ד) ומובא במנחות (דף סו) ובירושלמי (פ' א"ד) בשם הלל הבבלי:

4אך ביום הראשון תשביתו. ראשון זה לשון מוקדם, כמו הראשון אדם תולד (איוב ט״ו:ז׳), ר"ל יום המוקדם לשבעת ימים אלה, וזה מבואר ממ"ש מיום הראשון עד יום השביעי, שהוא מיותר שהיל"ל תשביתו שאור מבתיכם עד יום השביעי, וכבר התבאר בכללים (אילת השחר כלל קל"ח) ששם הנשנה שלא לצורך מורה שהוא שם אחר משונה מן הראשון, ומזה מבואר שמ"ש ביום הראשון תשביתו ר"ל ביום המוקדם שהוא בעיו"ט ומ"ש כל אוכל חמץ מיום הראשון ונכרתה היינו ביו"ט עצמו, וז"ש בפסחים (דף ה) דבי ר' ישמעאל תנא מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש, רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע, שמ"ש שי"ד נקרא ראשון ממ"ש בראשון בארבעה עשר, מפרש כמ"ש בתרגום יונתן שם בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון את פסחא וברמשא דחמיסר תיכלון פטירא, מפרש ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם בראשון בארבעה עשר יום לחדש קאי על שחיטת הפסח שזה היה בארבעה עשר, ומ"ש בערב תאכלו מצות הוא מאמר אחר שבערב של י"ד היינו בליל ט"ו תאכלו מצות, [ובזה ל"ק מה שתמהתי התוס' בברכות דף מ) עמ"ש בראשון בארבעה עשר בערב תאכלו מצות שהיה צ"ל בחמשה עשר בערב, כי זה מוסב למעלה על שחיטת הפסח שהיה ביום ארבעה עשר, וז"ש ר' ישמעאל מצינו י"ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר, שמפרש ושמרתם את היום בראשון היינו ביום המוקדם ליו"ט שהוא בארבעה עשר תשמרו תק הפסח וה"ה חק של בעור חמץ, שר' ישמעאל למד בעור חמץ משחיטת הפסח, וכן בירושלמי [ריש פסחיס], ושמרתם את המצות בראשון בארבעה עשר תנהו ענין לבעור חמץ, ול"ק מה שנתקשו התוס' שם דר' ישמעאל למד מקרא אחרינא כי הכל למוד אחד, ורנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע הוא עצמו מ"ש, שמ"ש אך ביום הראשון תשביתו פי' יום המוקדס], ועל הנחה זו המיוסדת בכללי הלשון באו תנאי הברייתא להביא הוכחות שמוכרח לומר כן, וראיית ר' ישמעאל מפני שמצוה לבער החמץ בי"ד מפני הפסח, ור' יונתן [ובגי' הגמ' ר"ע] מוכיח שא"א לשרפו ביו"ט דהבערה אב מלאכה [ור' ישמעאל י"ל דס"ל דהשבתתו בכל דבר], וריה"ג [ובגי' הגמ' ר' יוסי] לא רצה ג"כ להוכיח כר"ע דלגירסא דידן ריה"ג הלא הוא ס"ל שחמץ בפסח מותר בהנאה ויכול לשרפו ביו"ט כי יכול ליהנות ממנו, ולגרסת הגמרא ר' יוסי, הוא לשיטתיה דס"ל הבערה ללאו יצאת ולדידיה אין הבערה אסורה ביו"ט כמ"ש התוס' (שם דף ה' ע"ב) בשם ריב"א, ולמד לה ממ"ש אך ביום הראשון תשביתו אך חלק, וזה עפ"י המבואר בכללים (אילת בשחר כלל תקצ"א) שיש הבדל בין אך ובין רק, שמלת אך מורה גדר ומעוט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך וחלת רק ממעט דבר במשפט הקודם, והוא עפ"י המבואר אצלי (צו סי' מ) ששם יום בא מגבול נגד שם לילה ואז הוא מעלות השחר עד הלילה, ולפעמים בא בדיוק מגביל נגד שם בקר, ששם בקר הוא עד חצות, ושם יום מציין כנגדו הזמן שאחר חצות ואולך, וכשאמר פה אך ביום, מציין אך ביום תשבותו לא בבקר, בו מלת אך מציין שבא בדיוק שם וים מגביל נגד שם בקר לא שם יום מגביל נגד שם לילה, וז"ש בגמרא ואימא מצפרא אך חלק, ואאל"פ שכוון על חצות היום של יו"ט עצמו דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמן לאכילת מצה וכתיב בערב תאכלו מצות, וע"כ שר"ל ביום הראשון המוקדם ליו"ט:

5ר' יהורה אומר תשביתו שאר מבתיכם. התבאר אצלי (אילת השחר כלל תס"א) שפעל שבת מציין הפסק דבר המתמיד, כמו דבר המתמיד במציאות או הפסק המלאכה המתמדת, ור"ל שיופסק מלהיות נמצא בבתיכם שאור שנמצא שם כל השנה, ואינו מציין הבעור שאז היל"ל תבערו שאור, וע"כ אמרו שדי בבטול בעלמא ועיקר ההשבתה הוא בלב, כמו וישבות מכל מלאכתו שהוא המניעה לבד שגמר בלבו שלא לעשות מלאכה עוד, ובכ"ז ס"ל לר' יהודה שמצותו בשרפה, וברייתא דפה מובא בפסחים בבלי (דף כז כח) ובירושלמי, והתחיל ללמדו ממה מצינו מנותר שהוא דומה לחמץ בד' ענינים ומצותו בשרפה, [ומ"ש הזמן גורם כ"ה גם בירושלמי, ובבבלי הנוסח חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו ר"ל שלא ימצא אחר הזמן הקבוע] ומ"ז השיבו מאשם לשיטת ר' יהודה בעצמו שאינו בשרפה, [ותשובה זו חסרה במכילתא ונמצאה בנוסח הבבלי והירושלמי ומסיים שתק ר' יהודה, ולכן דן דין אחר מק"ו], וע"ז השיב לו שהדין הוא סופו להקל, ור' יאודה הולך לשיטתו שדן דין כזה שתחלתו להחמיר וסופו להקל וכמ"ש בירושלמי, וכמו שהבאתי בפי' הספרא (תזריע סי' ד') וגם מ"ש חזר ר"י ודן דין אחר חסר במכילתא והעתקתיו מנוסחת הגר"א, ועז"א ריב"ב שבשעת בעורו השבתתו בכל דבר כדי שלא יהא סופו להקל, ושלא בשעת בעורו מודה דהשבתתו בשרפה מק"ו מנותר, וכ"ה בירושלמי שם וז"ל תני עד שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר' יהודה, אית תניי תני עד שלא הגיע זמן בעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן בעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן [צ"ל ואתיא כרבי], וזה עולה כפי' התוס' פסחים (דף יג ע"ב) שמ"ש לר"י שלא בשעת בעורו בשרפה היינו אחר שש שרוב העולם מבערים בשש, ומ"ש בשעת בעורו השבתתו בכל דבר היינו בשש, ויש הבדל בין לשון בשעת בעורו שלא בשעת בעורו שמורה על שעה שנוהגים העולם לבער, ובין לשון עד שלא הגיע זמן בעורו שמורה על שעה שחייב לבער מדין תורה, ומבואר מן הירושלמי שגם לריב"ב הגם שחולק על ר"י בזמן בעורו שמצותו בכ"ד שלא יהא יושב ובטל, אבל שלא בזמן בעורו מצותו בשרפה, וזה מפני טעמו של רבי שבא לפרש טעמו של ריב"ב שאחר שאמר תשביתו ואמר לא יראה ולא ימצא, באר שמצות השבתה היא באופן שלא ימצא עוד במציאות כלל וזה לא משכחת אלא בשרפה:

6כל אוכל חמץ. היינו מה שהוא מחמשת המינים שבו משכחת חמץ ומצה (כנ"ל סי' צג), ומ"ש ונכרתה היינו שהנפש ההיא תדחה מעדת הצדיקים עם ה' כמ"ש ענין, זה בפ' צו (סי' קלב) ושם התבאר ג"כ שממעט תמיד אונס שוגג ומוטעה, ובכ"מ דכתיב כרת כתב מקרב עמו או ונכרתה מישראל ופעם א' נמצא [בפ' אמור כב ג] באוכל קדשים בטומאה ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה', כי ג' כריתות אמורות בשלמים ושני פעמים (פ' צו ז') כתב ונכרתה מעמיה, וה"א שתדחה לעם אחר, וכן במ"ש פה מישראל י"ל שר"ל שידמה ככל הגוים לכן באר במק"א ונכרתה מלפני שהוא כריתת הנפש לא כריתת הגוף שאני ה' בכ"מ ואנה מפני יברח:

7מיום הראשון ער יום השביעי. לפי דרכי הלשון היל"ל כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעו ונכרתה, כמו כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה (אמור כג), ועם הדיוק היה ראוי לאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מיום הראשון עד יום השביעי, ופירשוהו חז"ל משום דחיוב ההשבתה חל לעולם לשיטת ר' יהודה דחמץ לאחר זמנו בלאו וכן האוכלו אח"ז עובר בלאו וע"כ פי' שתנאי ונכרתה הוא רק מיום הראשון עד יום השביעי, אבל עונש הלאו נשאר לעולם ועיקר האזהרה על אח"ז מן כל מחמצת לא תאכלו לר"י כמ"ש בפסחים (דף כח):